פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שכה:יד

לא עט״ז דברי המחבר צריכין ביאור ואבאר בעזה״י גם דברי הט״ז אבאר. הנה כלל כוונת המחבר כל שנעשה איסור תורה ע״י עכו״ם אסור במ״ש לכל העולם כ״ש אף למי שלא נעשה בשבילו ממילא אם הובא דרך רה״ר אסור לכל כ״ש ואם יש חלילין במקום קרוב והוא הביאם ממקום רחוק צריך כ״ש ממקום רחוק שהובא וע׳ מ״מ וכ״מ פרק ששי מה״ש ה״ז ותרתי קאמר א׳ כשמואל וכפירוש הגאונים לחומרא שמא חוץ לחומה לנו אף בתחומין לבד לא רה״ר חיישינן בהכי ואסור עכ״פ למי שהובא בשבילו למ״ש כ״ש ואם ידוע שהובא ממקום רחוק ביותר צריך כ״ש מאותו מקום אפילו כמה מילין כדי מהלך יום א׳ הא מספק א״צ להמתין כ״א רק חוץ לתחום א׳ ולא יותר דזהו שיעור כ״ש בספק וע׳ לבוש. ומה שסיים המחבר וה״מ כו׳ פי׳ הט״ז אות ט״ו דקאי בין לו ולאחרים זה דוקא כשעשה איסור תורה הא חוץ לתחום לבד בכרמלית לדידן למאן דאית ליה הכין לאחרים עכ״פ מותר מיד למ״ש כבס״ח. ואמנם צריך לדעת כי המחבר כתב לספוד כהן ישראל ובחה״ר כתב וכ״כ הר״ן בשם הרמב״ן ע׳ ע״ש ואמנם הרמב״ם ז״ל שם הלכה ה״ו כתב בחלילין דומיא דקבר דוקא הובא למת היינו ישראל ודין אחד להם קבר חלילין דבסתמן לעכו״ם הביאו ובתר רובא אזלינן והמחבר השמיט עולמית באם הובא בפרהסיא ובר״מ גם בהלכה ה׳ שם משמע דחלילין דין קבר יש להם בפרהסיא אסור לו לעולם וסבור הייתי לומר דמש״ה משנה המחבר מלשון הר״מ ז״ל שכתב חלילין למת ידוע והמחבר תפס לספוד בהן ישראל משמע הובא בסתם וכמ״ש התוס׳ שבת קנ״א א׳ ד״ה נכרי דרך להביא חלילין לספוד בהם כמה ב״א וא״י לשם נוי מש״ה בפרהסיא נמי כ״ש סגי ולא שייך עולמית אלא אם הובא לשם אדם א׳ לבד וע׳ חה״ר. ומש״ה נמי אף בתחומין לבד אסור לכל דל״ש הבא בשביל זה מותר לאחר דלכל הביאו וע׳ חה״ר שם אלא דא״כ מה לי הוא מה לי אחר דלכל הביאו ואמנם הרא״ש דחה פירש״י מ״ש בחלילין עולמית דא״כ הול״ל עולמית כמו בקבר אלא כ״ש ולא סיים כמ״ש התוס׳ דחלילין מביאין לכמה ב״א משמע דסובר אף היכא בשביל א׳ בפרהסיא נמי כ״ש שרי ושאני קבר וארון דמחובר הוא ועמ״א ל״א ואי״ה שם יבואר ובפרט לשיטת הב״י ברא״ש דמפרש בפרהסיא כהגאונים והביא דברי הטור שהם מדברי הרמב״ם וגם הב״ח פירש כן כפשוטו דלהר״מ מבואר אם בפרהסיא בחלילין כמו בקבר אלא דהט״ז רוצה לפרש כפי הנראה ממרוצת הב״י דישראל אומר להביאן לו שלאחר מיתה יספדו בהן דאסור לו לעולם דקשה מנא ליה הא דילמא דוקא כשהובא בשביל מת פרהסיא איכא גנאי ובזיון הא הובא לחי שיספוד בהן לאחר מותו מנלן ע״ז אמר דאין נ״מ בזה ואין לחלק בין חי להובא בשביל מת שמת עתה ודוקא לפי׳ הר״מ ז״ל דמפרש סרטיא פרהסיא אסיפא הא לרש״י דלא מחלק בקבר בין צנעא ופרהסיא דבשביל ישראל אף צנעא לעולם אסור א״כ י״ל לחלילין שרי כ״ש דלא כרש״י ושאני קבר שיהא מונח בו לעולם ומחובר משא״כ להר״מ מפרש אסיפא ה״ה חלילין נמי כה״ג ומ״ש שזהו גרם האיסור הל׳ דחוק וכלו׳ באסרטיא לשם עכו״ם ושלא באסרטיא זהו גרם האיסור זהו הנראה לי בכוונת דבריו כאן ואי״ה במ״א יבואר עוד עמ״ש באות י״ו: