פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שכא:י

קמשוי עט״ז ב׳ שכ״ד ס״ז ד׳. (ט״ס ס״ט) ועמ״א שם אות ד״ה וכאן י׳ משמע עיקר הטעם דקמשוי עתה אוכלא ולא קודם לכן הוי טחינה כה״ג ולא מטעם אשוויי אוכלא לחוד ובשר מבושל ראוי לרוב העולם. וע׳ ע״ש י״ג היכא דע״י הדחק שרי והיכא דא״א כלל אסור דמשוי אוכלא ובמ״א שם ד׳ דאף אם אין נאכלין כלל מותר לשוויי אוכלא וכאן משום טוחן ועא״ר י״ג ואי״ה באות י׳ יבואר באורך:

אם עט״ז אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. הנה בב״י ובכ״מ פכ״א מה״ש הח״י הביא תשובת הרשב״א כל לאלתר אף בכלי אין זה דרך טחינה וה״ה לתרנגולים לפרר לחם לאכול מיד (אף אי יש טוחן אחר טוחן) שרי כבורר ואף בורר בכלי אסור התם דרכו בכך ולמד משם אף ביד לאחר זמן חייב חטאת מיד ל״ג ה״ה כאן ל״ג בכלי מיד דאין דרך טוחן בכך מיד מסברא ומש״ה הר״מ ז״ל כדי לבשלו לאחר זמן אף בו ביום נמי ועט״ז שכ״ד ה׳ ובכ״מ משמע דגרס בפ״ח הט״ו לבשל והמחבר סי״ב השמיט כדי לבשלו והר״ב הוא שהגיה והנה מלח ותבלין לדוך במדוך אבן ועץ לאכול מיד אסור מעובדין דחול אמנם חיוב חטאת או לחתוך בסכין במלח ופלפלין י״ל כי שרינו מיד היינו דבר אוכל הא כל שאין אוכל כ״א למתק אוכלא כמו פלפלין י״ל חייב משום טוחן אף ליתן מיד תבשיל גם לעופות דשרי מיד כמ״ש המ״א ט״ו בשם ר״ן והוא מתשובת הרשב״א אי דוקא דבר הראוי לאדם הא דבר שאין ראוי לאדם חייב משום טוחן עכ״פ מדרבנן אסור וז״ש הר״מ ז״ל פכ״א הח״י שחת וחרובין שנראה כטוחן ואמנם בשכ״ד ס״ח הטעם דממרח הא אין ראוי שרי י״ל היינו לאכול מיד או חתיכות גדולות והשתא מ״ש המחבר בס״ח פלפלין ומלח ומשמע בסכין אסור ליתנם מלח גס רק שלנו מותר עמ״א ט׳ יש לספק אם לחתכו בסכין ליתן בתבשיל מיד אם שרי דהוי אוכל או לאו כאוכל יחשב וכן מ״ש בס״ט בשר חי לעופות אסור אם לאחר זמן דוקא הא מיד שרי דאין טוחן לאלתר א״ד כל דאין אוכל אדם אסור לעופות לאלתר ושכ״ד ס״ח בחתיכות גדולות מיירי ומ״ש הר״ב בסי״ב לפרר לחם דאין טוחן היינו אף לאחר זמן:

ע׳ במ״ל פ״א מחו״מ ה״ג המגי׳ דהטוחן מצה לחזור לסולת יש טוחן אחר טוחן ומביא תוס׳ שבת קי״ד ד״ה אלא וי״ל התם בירק מחלקין בין חתיכות גדולות לקטנות משא״כ בטוחן אחר טוחן י״ל דאף מפרר דק לסולת אין טוחן מ״ה ומדרבנן אסור על ריב אייז״ן כעובדין דחול עמ״א י״ב ואי״ה שם יבואר:

והוי יודע דטוחן אין שייך אלא בג״ק ושהיה בתולדה גוף א׳ ומפררו. שהרי בתה״ד סי׳ נ״ו כתב דאין עימור כו׳ יע״ש וע׳ פ״ט ה״ה במ״מ וכ״מ שם וש״מ במ״א ט״ו דמ״מ מדרבנן יש עימור ודישה אף שאין ג״ק ובורר משמע בסי״ט ב׳ מיני דגים ממין בורר מ״ה יע״ש בסימן נ״ז. ובמשכן אין למילף חדא מחבריה דוקא עימור ודישה בג״ק ולא אינך (בורר קנקנים שיש בהן יין ושיש בהן שכר וכדומה משמע דהוי בורר גמור) וא״כ לפרר דגים חיין עופות אסור עכ״פ מדרבנן ובמ״א י׳ יבואר אי״ה והטוחן לבינה אין חייב משום טוחן דנשרפה בכבשן ואין בתולדה אבל הטוחן רגב עפר הוי טוחן דבמשכן סמנים נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה ומ״ש התו״ש דסכך אסור בעפר התם מגרנך ויקבך כתיב בעינן דוקא גידולי קרקע ולא עפר משא״כ טוחן עיקר טחינה שייך בדברים כאלו. צוק״ר אין בו טוחן כמו מלח שלנו כבס״ח: