פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב לב:י

אם עט״ז הנה מלת נפסק י״ל בתרי אנפין ניקב וזה אין פשר כ״א ניקב אח״כ אבל נפסק הדיו או שריטה דקה או שהסופר מתחלה כתב וי״ו פסוקה מהני תינוק. כתב הט״ז דאין מצטרף מה שלמטה וצריך בשלמעלה לחוד שיעור ספק שראוי להסתפק ומהני תינוק אבל באם מה שלמעלה ניכר לנו שאין בו שיעור וי״ו מה יושיענו צירוף למטה ודומה ליודי האלף וכדומה בסכ״ה דצריך על כל פנים לתקן ומודינא דה״נ בוי״ו כל שאין פרידתן ניכר להדיא דמהני תינוק לצרפם ולתקן ולא הוי שלא כסדרן כדבעינן למימר לקמן בסכ״ה אי״ה אלא מיירי כאן שרחוק וניכר אז בלא תיקון דאז אין מצרף התחתון. והנה המעיין בב״י וד״מ ד׳ תלוי במחלוקת שהרב המאירי כתב דה״ה בה״א וכל אותיות כפופות מהני תינוק לצרף מה שלמטה והמרדכי כתב בפשיטות דוקא מהני ספק אם יש כשיעור הא כפופות לא ממילא הה׳ פשוטות דאין למטה מצטרפות וכתב הד״מ דהטור כהרב המאירי סובר (בד״מ כתב דמחלק הטור בין ניקב לנפסק ולא בין פשוטות לכפופות וכוונתו דמחלק בניקב בעינן אחר שנכתב דאל״כ אין מוקף גויל מה שא״כ נפסק בלא נקב אפי׳ מתחלתו כשר בתינוק) והנה בש״ע הגיה הר״ב פשוטה אבל כפופה לא דאין מצטרפין כמרדכי. והב״ח בשיטת הטור אמרה דכתב סתם נפסק ומשמע אפי׳ כפופה וכהרב המאירי ודוקא לאחר שנכתב הא תחלה נפסק בלא ניקב לא מהני תינוק דאדסמיך ליה קאי ואם לאחר שנפסק יע״ש ועא״ר אות כ״ה והבן. אבל לפסק הר״ב שהגיה פשוטות אין חילוק אף קודם כתיבה אם נפסק לא ניקב מהני תינוק והעד שהרי באות ט׳ פלפלו באלף וכדומה דלא מהני שאין צורת אות הא פשוטה אפי׳ מתחלה מהני בלא ניקב וכפופה אפי׳ אח״כ לא מהני צירוף למטה לדידן והיינו כשניכר הפרידה בהדיא או בלא תיקון כדכתיבנא עמ״א כ״א: