פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שיב:א

מקום עט״ז העתיק לשון רש״י שבת פ״א עב״י וב״ח משמע סתמא כפירושו דוקא מקום מיוחד לו לבדו הא אחרים ג״כ הולכין שם אסור דשמא יקחו אחרים כמ״ש הב״ח ז״ל ומש״ה שינה הט״ז ממה שאמר בגמ׳ שם אם יש מקום קבוע מלא היד וכתבו מי שיש לו מקום מיוחד משמע לו לבדו דוקא ומ״ש מש״ע ואם אין ל״ו מקום קבוע היינו לו לבדו אלא לאחרים ג״כ אסור הוי כב״ח ועמ״א אות א׳ נראה שגי׳ היה ואם אין מקום קבוע בלא מלת ל״ז ושמש״ה שינה וכ׳ קבוע בסיפא דוקא שאין קבוע לבית הכסא הא קבוע אף אחריס יכנסו שרי כמלא היד וקשה למה שינה ברישא היל״ל כלשון הגמ׳ אם יש מקום קבוע ואי״ה שם אבאר:

אמר ההדיוט הכותב יש לי הרהורי דברים בכאן אמרתי אשיחה וירווח לי. בדין כבוד הבריות דוחה לא תסור דרבנן לא ד״ת ובס׳ שושנת העמקים כלל וי״ו הארכנו בדין כ״ה אי הוי ד״ת או דרבנן ואי דוחה בשוא״ת עשין ולאוין ע׳ סוגיא דברכות י״ט וך׳ לבתר דמסיק שוא״ת שאני א״צ איסורא מממונא לא ילפינן ומ״מ בקום ועשה אין דוחה כ״א דרבנן והא דדחי לאו דטומאה שאין שוה בכל או שאר תירוצים והא דגדו״ל כ״ה אפשר חידושים שדוחה בד״ת בקום ועשה לאו ועשה שאין שוה בכל או בדרבנן דחי לכמה לאוין ועשין ואף בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה וזהו גדו״ל כ״ה ודברי הלבוש שכתב כבר ידעת שכ״ה דוחה לאו דלא תוכל להתעלם והכא נמ״י דוחה טלטול דרבנן צריך ביאור דלאו דלא תוכל להתעלם ד״ת אלא דממונא או שוא״ת וכאן קום ועשה רק דרבנן. ודוחה עשה ולא תעשה של דבריהם דשבת עשה ול״ת הוא מ״ה ה״ה מוקצה יש בו עשה ולא תעשה דבריהם עמ״א תמ״ו ב׳ בשם הר״ן שופר מוקצה י״ט עשה ול״ת עשו כשל תורה יע״ש וזהו גדלותו. והנה יש לע׳ אי התירו פחות פחות מד״א משום כ״ה דהוא שבות חמור מאוד וערש״י שבת פ׳א א׳ ד״ה מותר להכניסם תוך ד״א או בחצר (הא הוצאה לא ע׳ בהג״ה די״ל טילטול קיל מהוצאה עסי׳ שי״ח מ״א ג׳) והנה תוך ד״א מה איסורא יש כ״א יש לו ד״א ברה״ר ומותר לטלטל שם כבסי׳ שמ״ט אלא פחות פחות מד״א נמי התירו ואף ב׳ איסורין פחות מד״א ומוקצה התירו משום כ״ה אף כמה לאוין ועשין דרבנן כל שהוא לא תסור ואף לא בעידנא דמכי שקיל עדיין ליכא כ״ה אפ״ה התירו. ואם יש עליו עד שמותר היינו איסור טילטול לית דהוכן לכך הא איסור הוצאה או פחות מד״א במקומו עומד ולא שרי אלא כדיניה וערש״י שבת פ״א ב׳ ד״ה שדומה והם כדברי הלבוש ואי״ה במ״א יבואר עוד מזה: