פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שח:כ

דחזי עט״ז הביא דברי הטור ופי׳ בו הב״י כמ״ש בש״ע דמה שסיים הטור לכלבים לתפוח הא בשר תפל הטעם לא מצא והיינו באין דעתו למשדייה לכלבים דודאי אי לא חזי לאומצא אין מטלטלו בשת דבשכ״ד ס״ז מיירי ברוצה ליתן לכלבים והוא האמת ותי׳ בזה קושיית הב״ח יע״ש. ובגמרא שבת קכ״ח א״ב ת״ר בשר תפל ומליח שרי דג תפל אסור וסתמא כר״ש ה״ג בגמרא ופירש״י דג תפל לכלכים לאו דעתיה למשדייה והיינו לר״ש אסור דלאו דעתיה למשדייה ול״ד לנבילה דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים בנתנבלה היום דדעתיה למשדייה וה״ה בשר תפוח שנסרח היום בשבת שרי מה״ט לר״ש ובשר משמע אף דבהמה תפל נמי שרי ולפ״ז הא דאמר שם לר״ח בשר תפל אסור ובר אווזא דחזי לאומצא הא בשר בהמה לא חזי לאומצא צריך ליישב דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה וכל מידי דראוי לדבר מה ואדם אין מחזיקו לכך אלא לדבר אחר שאין ראוי בשבת הוי מוקצה כבשר בהמה תפל דאע״ג דראוי לאומצא ע״י הדחק מ״מ אין מחזיק כ״א למלוח ולבשל ולזה מוקצה ביה״ש ואסור לטלטל כ״א בר אווזא דעומד לכך באומצא וברייתא דמתיר בשר בהמה ג״כ תפל סתמא כר״ש. ואני ההדיוט מבין מדברי אדונינו ז״ל שהוליד מכאן דין חדש דלר״ש כל שראוי לדבר אחד כמו לכלבים אפי׳ דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי בטלטול כמו בשר בהמה ואין מחזיק לאומצא הואיל וראוי לאומנא שרי בטלטול ולפ״ז דג תפל (מ״ש בדב״ר תפל ט״ס וצ״ל דג תפל) ע״כ דלא כפירש״י שם דאין דעתו דלר״ש אף כה״ג שרי אלא כתוספות ד״ה ד״ג דאף לכלבים אין ראוי דג תפל וכמ״ש בד״ה בשר והשוה דעת רש״י לתוס׳ דכ״ע לר״ש אף דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי כל שראוי לכלבים ודכ״ע רש״י ותוס׳ ל״ג וסתמא כר״ש ורש״י נתכוון כתי׳ הב׳ בתוס׳ ד״ה דג דלאו דעתיה כו׳ כר״מ דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לפ״ז הטור יפה עשה דסיים דג תפל אסור שא״ר לכלבים לדידן כר״ש ע״כ הכין היא כתי׳ א׳ של תוס׳ ד״ה דג והמחבר השמיט ולא סיים בדג רק שאין ראוי והלבוש ז״ל כתב בביאור דג תפל לכלבים לאו דעתיה למשדייה סובר דיש הפרש בין ראוי לכלבים דכל דלאו דעתיה אסור דא״ר עתה לכלום משא״כ הראוי לאדם באומצא אע״פ שמחזיק לאכול מבושל וכדומה מ״מ לאו כאבן דמי דמ״מ ראוי הוא לו ודומה לדבר שבא חוץ לתחום דמותר בטלטול הואיל ולחבירו מותר כבסי׳ תקט״ו אע״ג לדידיה לאו ראוי כעת כלל ה״ה כה״ג דמ״מ ראוי הוא לכמה כ״א באומצא וה״ה איהו נמי אי בעי כו׳ לר״ש שרי ולרבי יהודה בר אווזא שרי דמחזיק לכך הוי משא״כ בשר בהמה דלאו מחזיק לכך הוי מוקצה. ודג מלוח יוכיח גדול דאין מחזיק לכך עבי״ד סי׳ קי״ז סי״ב דג גדול מלוח אין נאכל חי כ״א ע״י הדחק בש״כ אפ״ה שרי כאן לר״ש כיון דמ״מ ראוי הוא לאדם משא״כ באין ראוי כ״א לכלבים ולא דעתיה למשדייה לכלבים סובר הלבוש דהוי כאבן אף לר״ש כפירש״י וגרס וסתמא כר״ש. והיינו דבר הראוי לאדם אבל מין הראוי רק לבהמה מטלטלין אע״פ שאין נותן להם עתה כל שמצוי כבסעיף כ״ט. והנה רש״י ע״ב בשר תפל מסריח כו׳ לחיה עם שלעיל כתב מאן דגרס תפוח היא היא הא תפל לחיה לר׳ יהודה לא ובתוס׳ שם ד״ה בשר כר״י לחיה כו׳ משמע לרש״י לא ס״ל כן ולתוספות צ״ל פלוגתא דר״ה ור״ח באין לו חיה וא״כ דברי הלבוש מחוורין כשמלה ולבושיה כתלג חוור. ומיהו התוס׳ ע״ב ד״ה הן פירשו דתליא אי ב״י מלכים הן ואפשר מש״ה לא רצה לפרש רש״י תפוח תפל לחיה דדוחק הוא לומר דברייתא כמ״ד ב״י מלכים הם ואף דפוסק כר״ש בשבת וי״ט כבסי׳ תצ״ה מ״מ דוחק לו לומר דסבירא ליה כב״י מלכים כו׳. וא״כ אף למ״ד מוקצה בי״ט אסור בשר תפל ויש לו חיה נמי אסור לר״י לדידן דקיי״ל לא כב״י מלכים הן כמבואר:

ועדיין יש לנו לומר שהפרש יש בין בשר חי מבהמה שנחתך וצריך הדחה ראשונה כבי״ד סי׳ ס״ט מפני דוחק הסכין ופירש דם משא״כ בר אווזא לית ביה דם ע״ג העור ואפשר לאכול בלי הדחה ראשונה ועמ״א שכ״א אות ז׳ יע״ש בהדחה ראשונה בשבת מרכך הבשר יע״ש וא״כ י״ל דבגמרא מחלק בין בשר בהמה לבר אווזא בלא הודח הדחה א׳ ובש״ע מיירי תפל שאין מליח הא הודח הדחה א׳ וע׳ עט״ז וז״א דאף בר אווזא אסור לאכול כך בלי הדחה א׳ מדם שבפנים ואף דכתכנו בפריי לי״ד ס״ט בעוף בלי הדחה א׳ י״ל דהוי ששים דבצד חוץ עור לית ביה דם כ״א מצד פנים עי״ד ס״ט ס״ב וס״ט מ״מ בלי הדחה א׳ א״א ואין להאריך: