פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שח:יד

אסור עט״ז שבת קל״ח ב׳ ואיסור טלטול דקורה מלאכתה לאיסור אפילו לגופה אסור בטלטול שמא יתקע ה״ה ספסל למד התה״ד מזה והתיר הט״ז בנשברה ול״ג בל״פ לצורך סעודת מצוה. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י:

מריש ה״א הא דתנן כל הכלים הניטלי״ם שבריהם ניטלים שבת קכ״ד ב׳ למעט מלאכתו לאיסור והמחבר בס״ו השמיט ניטלים י״ל למעט מוקצה מחסרון כיס עמ״א י״ט א״ר י״ד ומוכח מכירה דנטלו שתיהן או חד (קל״א ב׳) דשמא יתקע הא לא״ה שבריהן ניטלים וכ״ת א׳ ראוי לסמוך וממין מלאכתן הא מעין מלאכת בעינן ניטלין ממש דא״כ ת״ק דאמר שתים אסור שמא יפקע כפירש״י שם הא בלא״ה אסור וקשה דלמא ת״ק נמי משום שאין עושין מעין מלאכתן בשתים ולא לחלק ביתקע בין א׳ לשתים. וצ״ע כעת בזה ובר״מ פכ״ה הלכה י״ב העתיק הניטלים. ושברי תנור שבת קכ״ה א׳ יש ראיה ואי״ה באות י״ו אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך. מ״ש המחבר בסי״ו חלוק כו׳ בב״ח הביא גמרא שבת ק״מ ב׳ והקשה דכתונת בסיס לקנה ותירץ דבסיס לא הוי אלא שאיסור מונח על ההיתר לא להיפך וא״כ כלי המונח על פמוט שיהא עומד במישור שרי ולעיל בתחלת הסי׳ כתבנו מזה די״ל דאסור אפילו נטלו מפמוט אסור לטלטל וכאן לא הוי בסיס דהקנה משמש לכתונת לא הכתונת לקנה. ע״ש כלי קיואי של אורגים פירש״י שבת קי״ג א׳ כלי קיואי קני אורגים לא הוי מלאכתן לאיסור דאין מקפיד עליהן יע״ש והמתבאר מדבריו דאי הוי מלאכתו לאיסור אפשר אסור רק שומט הכתונת לא הקנה כיון דאפשר בכך ומש״ע לא משמע כן ובר״מ פכ״ו ה״א ובמ״מ כל שמיוחד לאיסור אף שלפעמים משתמשין היתר מלאכתו לאיסור עא״ר אות מ׳ עמ״א אות ה׳ יע״ש וע׳ רי״ף קיואי חבל דגרדי ובר״ן כפירש״י י״ל חבל גרדי אין מיוחד לאיסור מקרי דראוי לכל משא״כ קני אורגים וע׳ בעל המאור ואין להאריך:

הב״י ז״ל בהוצעתו לסימן זה הביא ששה חלקים במוקצה א׳ חסרון כיס ב׳ מלאכתו לאיסור ג׳ מוקצה מחמת גופו ד׳ כלי מוסר שמונח עליו דבר מוקצה מחמת גופו ה׳ מוקצה מחמת איסור מחובר או מחוסר צידה ביה״ש הו׳ מוקצה מחמת מצוה כנויי סוכה ועצי סוכה. וכבר ידעתי מיעוט ערכי ועניותי ומאומה אין בידי מדרכי הפוסקים אמרתי אלכה לי לאטי אולי אמצא דעת קדושים וה׳ יעזר לי:

א׳ חסרון כיס מוקצה העיד בו מרן המשביר ז״ל שאין בו שום תקנה לטלטלו בשבת וברנ״ט ס״א גיזי צמר שנתנן לאוצר לסחורה מהני יחוד אלא ה״פ כ״ז שהוא בקפידתו ודאי מוקצה הוא אם ייחד מע״ש שרי ודין היחיד יע״ש ברנ״ט ואי״ה יבואר בסי׳ זה ג״כ:

הב׳ מלאכתו לאיסור משמע אפילו עושה מלאכה דרבנן מקרי מלאכתו לאיסור וכ״ת מעות למה אסור דהוי מוקצה מחמת גופו ולא מלאכתו לאיסור לסחור בהן שאסור בשבת י״ל ודאי הכין הוא ועדיפא קאמר דהוי נמי מוקצה מחמת גופו כאבנים דלא חזי למידי כו׳ ולא תורת כלי עלייהו ואסור לצורך גופו ומקומו. ואם יש נקב במטבע זהב או אוזן וראוי לתלותן בצוואר בתו ומ״מ הקצה לסחור בהן אז י״ל דלא הוי מוקצה מחמת גופו רק מוקצה מחמת מלאכתו לאיסור ושרי לגופו ומקומו עמ״א ש״א מ״ה וש״ג סכ״ב ומ״א ח״י ואי״ה יבואר לקמן סכ״א מזה וכלי שמלאכתו לאיסור עפ״י הרוב ומיעוטא משתמשין בו היתר אם ניזול בתר הרוב ועמ״א אות ט׳ ובכה״ג בהגהות הטור בשם ש״ג יע״ש ובחה״ר שבת קכ״ג מדוכה שיש בה שום דמותר הטעם בקדירה המטלטלת עם התבשיל הואיל ואיסורה שמשתמש לאיסור ועכשיו משתמש היתר יע״ש משמע קדירה שמבשלין בה ריקנית מחמה לצל אסור אע״ג דלפעמים נותנין בה פירות וכדומה הואיל ורובה לבישול הוי כלי שמלאכתו לאיסור עמ״ש בסי׳ רע״ט בזה וכ״ש כלים שמבשלין בהם ט״ע וקאווי שאין מיוחדים כ״א לבישול ריקנית אסור מחמה לצל. ורחיים של פלפלין וקאוי שיש בו בית קיבול לבשמים ג״כ עסי׳ ש״י ס״ק ומ״א כאן א׳ ואי״ה שם יבואר ומדברי חה״ר משמע כלי מלאכתו לאיסור אע״פ שאין עושין בו מלאכת איסור כ״א שממילא איתעביד אסור וה״ה מעות ונר אבל יש מחלוקת בזה כי י״א דוקא שעושין בו בידים מלאכת איסור כקורנס וכדומה וברע״ט כתבנו מזה.

הג׳ מוקצה מחמת גופו שאין שם כלי עליו כלל כאבנים וכדומה ויש בו י״ג דרכי היתר כמו שחשבן הב״י ז״ל. ומשמשי הכלים ככלים הם כמו חצובה שמניחין עליה קערה וכדומה קורין בפולין (פראוו״דע) דלאו דוקא שיהא בית קיבול או כלי בפ״ע. וחצובה שמיוחדת להניח עליה קומקום לבישול הוי מלאכתו לאיסור ואין שרי כ״א לצורך גופו ומקומו.

הד׳ כלי היתר שמונח עליו כלי איסור מוקצה מחמת גופו הוא הנקרא בסיס כבסי׳ ש״ט ס״ד כ״כ הב״י ולביש ואם כלי שמלאכתו לאיסור מונח עליו צ״ע אם הוי בסיס דלצורך גופו ומקומו שרי לטלטל מלאכתו לאיסור י״ל דהתחתון לאו בסיס הוא. ואם מונח עליו מוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר לנער בשוכח כפי הנראה דחסרון כיס חמור מכולם ואין לו שום היתר כמ״ש בב״י ואלו בקליפי אגוזים מנער הטבלא וה״ה בסיס כו׳ וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר משמע בחסרון כיס לא מהני כל זה ואף נענוע בגופו אין היתר בחסרון כיס א״כ מה יושיענו שוכח דאיתקצי ביה״ש בשלמא בהניח בשכחה מוקצה מחמת גופו עליו לא איתקצי ביה״ש דיכול לנערה ג״כ ביה״ש משא״כ כה״ג ואי״ה יבואר עוד. ובסיס דאמרן עמ״א ש״ט ו׳ במניח זע״ז כך אם הוי בסיס ואי״ה שם יבואר. ואם מניח כלי היתר על פמוט ולמשקל שלא יכרע לצד אחר הפמוט אם נאמר דהכלימשמש לאיסור והוי בסיס הכלי היתר אף לאחר שכבה הפמוט וכדומה עשו״ת אבן השוהם סימן נ״ג ושם לא הבנתי שכתב אם מניח שיהא בקו השוה אסור ליגע כתי׳ הב׳ של תה״ד ונתכוין למ״ש תה״ד סימן ס״ז ביצה צריך שיכפה כלי שלא יגע בביצה דלצורך מוקצה אסור הנגיעה וכחן נוגע רק במפתח ולצורך המפתח ולדידי נראה דזה בסיס דל״ד מונח תחתיו כל שמשמש לאיסור הרי הוא כאיסור ועדיין צריך עיון. ואי״ה יבואר עוד לקמן די״ל מונח תחתיו בדעתו להניח שם איתקצי מה שאין כן זה:

הה׳ מוקצה מחמת איסור שהיה ביה״ש אפי׳ סר אח״כ אתקצאי לכולא יומא ואפי׳ מחמת איסור דרבנן נמי איתקצאי ובהיות כי דברים ארוכים המה ואין הזמן מספיק כעת אי״ה אראה לבאר לקמן מזה. ועמ״א י״א וי״ב בשופר. ובעט״ז י״ד מדין בסיס ומלאכתו לאיסור יע״ש בזה: