פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שז:ד

דיש עט״ז עמ״א אות י״ב באורך מסכים כעין זה אלא בט״ז מחלק בין דבר שאפשר לעשות עתה כמו מחיצה בב״א מותר אמירה לעכו״ם לעשות כך יע״ש משא״כ אלו היה בורגנין אין מעלה רק שלא יהא דיבור של חול ולצורך מחר התירו כמו בס״ז. ובשכ״ח ס״י י״ל באין לו מחיצה בב״א ולכך אסור ואי״ה במ״א אות י״ב יבואר בזה. ומ״ש יש מקילין אמירה לעכו״ם בד״ת במצוה אין להקשות א״כ דאמירה לעכו״ם אין איסור כ״א ברשות תיפוק ליה ממצוא חפצך ודבר דבר כמ״ש באות א׳ י״ל דכ״מ לרמוז ג״כ אסור כמ״ש הר״ב בסעיף כ״ב ועט״ז אות ב׳ ומ״א אות ל״א דהוי כשלוחו ע״י רמיזה ג״כ משא״כ ודבר דבר הרהור ורמיזה מותר כבס״ז וסכ״ב יע״ש ועמ״ש באות א׳ יע״ש באורך:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן שאלה אחת קטנה ואציגנה פה ואגבה יבואר קצת שאר פרטיים וזו תוארה. פשיטא לי אמירה לעכו״ם שבות בשבת אף בדבר שאין בו כ״א לאו גרידא הדמיון יש לו משא על חמורו של עכו״ם אסור לומר לעכו״ם להנהיגה ול״ת שבות דשבות חמיר טפי וכולה חדא גזירה ויש בו כרת וסקילה ומהא אמינא לה י״׳ד רצ״ז ס״ד ואה״ע ה׳ סי״ד בבא מציעא ס׳ א׳ ואיפשטא בעיין דבכל איסורין שיש לאו אסור אמירה בהם לעכו״ם דקיי״ל ב״נ אין מוזהר על סירוס והלין תורין כו׳ ע״כ מטעם אמירה לעכו״ם וכ״ש שבות דשבת בלאו. ופשיטא לי דבשאר איסורין שבות דשבות יש להתיר דע״כ לא מיבעיא ליה ואיפשטא אלא בלאו ולא בשבות דשבות ואין ללמוד משבת דחמור נסתפקתי בשאר איסורין באיסור עשה אי אסור אמירה לעכו״ם ולשון הר״ב ז״ל בי״ד באיסור לאו משמע איסור עשה דקיל מלאו וכמאמרם ז״ל ריש יבמות לאו ל״ת חמור מיניה אין לנו לאסור ויצא לנו הדין לפ״ז בע״פ אחר שש מותר לומר לעכו״ם שיקנה לו במעות ישראל יי״ש וכדומה ולהעמיד החמץ ברשות עכו״ם עד אחר הפסח דאין שליחות לעכו״ם ולאו דיליה הוא ואמירה לעכו״ם בע״פ אחר שש תליא בפלוגתא אי עובר ב״י לאחר שש או רק עשה דתשביתו ורובם הסכימו שאף דעת הר״מ ז״ל רק עשה האם נימא דבאיסור עשה לא גזרו אמירה לעכו״ם ושאני י״ט וחה״מ דשבת אקרי כמ״ש התוס׳ ב״מ שם:

ובדברי קדשו של הב״ש ז״ל אה״ע ה׳ אות י״ט כתב לאמר דאין הלכה כמ״ב צ״ו דפסק דיש שליחות עכו״ם לעכו״ם דגם אתם כו׳ מהא דמותר למכור לעכו״ם אף שיתן לשלוחו לסרס כו׳ המעיין בתה״ד סימן רצ״ט [ובאה״ע ט״ס נרשם המ״מ] משמע הטעם דאין שלד״ע באפשר אף לעכו״ם ועוד דנוכל לומר דכ״ש הוא דקיי״ל בעלמא אין שליחות לעכו״ם משמע דלא ברירא ליה רק בצירוף הטעמים אמנם הר״ב ז״ל בח״מ שפ״ח סט״ו תפס טעם התשב״ץ במוחזק שהוא אסור יש שלד״ע דלא שייך דברי מי שומעין והוטב בעיניו טעם זה לבד (עש״ך ס״ח) ואם כן בהכרח דכאן באה״ע דפסק אפילו לשלוחו ועכו״ם האידנא ודאי אין מקיימין כלל ז׳ מצות ב״נ וחשוד ג״כ ודאי יש שלד״ע לדידה ע״כ מטעם אין שליחות עכו״ם לעכו״ם דלא כמ״ב ועמ״ש בפתיחה כוללת בחלק הד׳ ובסימן ד״ש במ״א ח׳ ואי״ה בסי׳ תמ״ח בט״ז ומ״א יבואר עוד וכאן אין להאריך:

עיין סי׳ רע״ו במ״א אות י״א ורע״ט אות ט׳ דבר שאפשר בהיתר טלטול מן הצד שרי לומר לעכו״ם ול״ד לבורגנין וכדומה דהא יש לישראל היתר גמור לעשות ועמ״א כאן י״ב. ופ״ר ע״י עכו״ם ל״ג עסי׳ רנ״ג במ״א מ״א: