פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רנא:א

י״א מנחה גדולה עט״ז במקום שנהגו דף נו״ן ב׳ מאי איריא ע״פ כו׳ כפירש״י וכמ״ש הב״ח דמדתנן עד חצות לא שמעינן לאחר חצות אסור ליתני סתמא מקום שנהגו לעשות בע״פ עושין וידעינן דעד חצות דלאחר חצות בעי״ט וע״ש נמי אסור ומדלא תנן בשום מקום במשנה דין זה ש״מ דפשוט הוא יע״ש בב״ח ומשני כו׳ ולפי הטור הוא כפשוטו דאשמעי׳ עד חצות הא לאחר חצות מיד אסור בע״פ הא בע״ש וי״ט משש ומחצה אסור ולגי׳ הב״י ברש״י ט׳ שעות התרצן משני דלא כסברת המקשן אלא התם ממנחה ולמעלה היינו קטנה מט׳ ולמעלה אסור הא סמוך קודם לכן כפירש״י היינו קודם ט׳ שרי (ומש״ה פירש״י כן דל״ת סמוך ח״ש) וז״א לגירסא זו דגם בע״ש וי״ט סמוך ח״ש אסור דאין חילוק בין ע״פ לע״ש לענין סמוך דכל שאסרו בזמן מנחה יהיה קטנה או גדולה סמוך לה ח״ש הוה כזמנה ממש לכן פירש״י סמוך קודם לכן היינו מו׳ עד ט׳ והוכחת רש״י דאלו מנחה גדולה קאמר היה לומר בברייתא ג״כ ע״ש וי״ט מחצות אסור (כלומר ודאי סמוך חצי שעה כזמנה דמי בכל מקום והיה להו לחז״ל לומר שאין רואה סימן ברכה מחצות בע״ש) ש״מ דאה״נ אלא הפרש רב ביניהם זה משש מיד בע״פ וזה בע״ש מט׳ מיד כסתם מנחה היינו קטנה דזהו עיקר שיעורא (עסי׳ רל״ג) אבל לא רצה לומר כרא״ם דא״כ לא הול״ל הכא מחצות אלא הכא סמוך למנחה נמי דכפירש״י יותר הלשון דחוק דסמוך למנחה מאן דכר שמיה היל״ל התם ממנחה ולמעלה דהיינו מט׳ הכא מחצות מש״ה פירש הב״י כאן אבל הרא״ם ז״ל גורס ברש״י מט׳ ומחצה סמוך למנחה דהיינו מתחלת תשע (וכ״ה הגי׳ ברש״י אצל הרי״ף יע״ש) וא״ש אלו התם סמוך למנחה מט׳ ולמעלה ג״כ שרי ואלו כאן אף מחצות אסור והוכחת רש״י דאי תרוייהו מנחה גדולה לא הול״ל הכא חצות אלא הכא סמוך נמי כו׳ יע״ש בב״י והט״ז לא הונח לו אף גי׳ רא״ם דלמה מזכיר סמוך לישנא יתירא דאין שייך לתירוץ כ״א התם ממנחה קטנה והכא חצות והנה דרך הט״ז י״ל עפ״י מ״ש הר״ן ז״ל דמאי איריא כפשוטו דע״ש נמי במנהגא תליא מילתא כל היום קודם חצות דלאחר חצות בע״ש אסור הוה למכלליה עם ע״פ וה״ה לרש״י ה״מ למיתני בכלל מקום שנהגו לעשות מלאכה בע״פ עד חצות וע״ש וי״ט עד מ״ק עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין וז״ש רש״י ולמה ליה למיתני חצות לאשמועינן הך דווק״א מלת דווק״א כפשטיה היה למכלליה מ״ש וי״ט עד מ״ק כו׳ ומשני דל״ד דזה סמוך כלומר מחצות מיד איסורא וע״ש ח״ש מט׳ עד חצי עשירית שרי מדינא רק מנהגא ואי הוה תנן עד מ״ק ה״א סמוך ח״ש נמי אסור (אבל הב״ח הבין מלת דווק״א כאילו אמר הך דווק״א יע״ש) אבל שיטת הטור א״ש טובא כפי׳ הר״ן ז״ל דתרווייהו עד מ״ג א״כ שוה ע״ש ממש לע״פ קודם חצות במנהגא תליא מילתא ומיהו לאידך תירוצא סימן ברכה אין רואה שמותי לא משמתינן לא שייך מנהגא קודם חצות בע״ש ועי״ט דלאחר חצות לא חמיר איסורא דאין משמתין ליה קודם חצות מנהגא והוה מנהג בטעות ואין צריך התרה ועיין ר״ן. ושם משמע כמ״ש דבע״ש איסורא איכא ממנחה ולמעלה רק דלא משמתינן אבל הט״ז כתב דאיסורא נמי ליכא כ״א דאין רואה סימן ברכה. והנה בש״ע סתם י״א מנחה גדולה י״א מ״ק ולא פירש אי סמוך שרי וי״ל לתי׳ הב׳ התם לא משמתין י״ל דלפ״ז סמוך אסור דכל סמוך כזמנה דמי כו׳ ובהכרח לפסוק כתי׳ הב׳ דלתי׳ א׳ י״ל מנהגא בע״ש ולא מצינו כן בשום פוסק שיאמר בע״ש קודם חצות מנהגא ש״מ כתי׳ הב׳ וזה נראה דעת המרדכי שכתב בע״ש מ״ג חצי היום עא״ר אות בג״ד ולמ״ש א״ש ומשמע דגוערין בו ומבטלין אותו בע״כ יע״ש דאין רואה סימן ברכה איסורא נמי איכא ויש אין רואה סימן ברכה לאו איסורא וכאן איסורא איכא דאל״כ היל״ל התם אין רואה והכא איסורא איכא. ועמ״א ושם יבואר אי״ה: עיין אות ב׳ אי״ה: