פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב כה:ד

ויניח עט״ז הביא דברי הרז״ה בסוף ר״ה וב״י הביאו ר״ן בשם הרז״ה והמ״א הביאו ג״כ באות ט״ו ויש להתבונן בזה כי המעיין ברז״ה שם סיים והוי כמבר״ך שתים על ש״ר והוא שיטה שלישית כי הרי״ף פירש שח כו׳ ור״ת פירש מברך שתים על ש״ר כי להניח קאי על ש״ר ג״כ אבל רז״ה ז״ל סובר דב׳ מצות הן ודאי (לכ״ע) ולהניח רק על ש״י קאי אלא דאם שח עבירה בידו דהפסיק ביניהן כי כתיב והי״ו לאות ע״י ולטטפת כו׳ הוויה א׳ לשתיהן שלא יפסיק ביניהן (ואפי׳ בהפסק שתיקה יראה דאסור אם שוהה הרבה שלא לצורך) הלכך כל שהפסיק בהכרח צריך לברך להניח מחדש על ש״י וימשמש בש״י ולהסמיך ש״ר עם על מצות ושח מברך שתים לאו שתים על ש״ר אלא נראה כמברך שתי״ם על ש״ר ובאמת על ש״י קאי להניח ולפ״ז אפילו בירך להניח מחדש ולא משמש ימשמש עדיין קודם ברכה על מצות שיהא תוכף ש״י וש״ר והי״ו כו׳ אבל לדידן דקיי״ל שח יברך על ש״ר ממש שתיים עיין סי׳ כ״ו המניח ש״ר לבד מברך שתים על ש״ר כר״ת דלא כרז״ה א״כ לכאורה א״צ למשמוש אבל המ״א כתב באות ט״ו שימשמש לצאת ידי ספק מהיותר טוב שי״א דתפילין כ״ז שמשמש לברך כו׳ והנה ראיית המ״א בט״ז דהב״י הביא דברי הר״ן בשם הרז״ה ולא סיים שמברך שתים על ש״ר אלא כר״ת ולומר דהנוהג כר״ת ימשמש כו׳ ולכן כתב כן המ״א. ומ״מ לדינא אם שח ובירך מחדש להניח ולא משמש ימשמש עדיין שיהא תוכף ב׳ מצות ביחד וגם אפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך. והבן זה עמ״ש במ״א ט״ו. וע׳ אות ר׳ מ״ש ע״ת י״ל על תנאי ועא״ר אות יו״ד ומיהו אין לנהוג כן והבן.