פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רו:ח

רק עט״ז. פי׳ הרר״י כיצד מברכין גבי צריך שתכלה ברכה על הפת (ברכות ל״ט ב׳) הרא״ש והר״י קצת הנוסחא בירושלמי פוגלא יע״ש. ויש ט״ס במ״א אין צריך כו׳ וצריך להיות וצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל. וכתב הט״ז דהרא״ש ורבינו יונה עם ר״ח מחולקין כי הרא״ש סובר אפי׳ היה דעתו בפירוש שיהא הברכה על הכל הואיל ונטל א׳ בידו עיקר הברכה כל שנפל מיד צריך על השאר ברכה תנינות ול״ד לאמת המים שם כיון דעתו היינו שאלו המים ילכו להם (כמ״ש באות ו׳) משא״כ כאן אבל הרר״י ור״ת סוברים דוקא בסתמא צריך ברכה תנינות הא דעתו בודאי א״צ (ולפ״ז ר״ח אמר אין מברכין על הפת אלא בשעה שפורס לאו מטעם תורמסא דודאי דעתו על כל הפת אלא כפי׳ השני כשיבולי הלקט כו׳ הביאותיו באות ו׳ יע״ש) והקשה על רמ״א חדא איך הגיה פי׳ הראב״ד ור״ת אפילו הרא״ש והטור שכ״ד המחבר אף היה דעתו בבירור צריך לברך תנינות וכן הקשה הדרישה ־ עוד הקשה עליו בס״ה שתיק ליה ואודי ליה להמחבר ושם אף דעתו בבירור לא מהני דשמא יארע אונס ובירושלמי משמע דדין דס״ה נלמוד מדין זה דס״ו כמ״ש באות ו׳ א״כ ה״ה וכ״ש דבס״ו לא מהני דעתו. ועוד קשה לי דאם נאמר כר״ת והראב״ד מפרשים בירושלמי אין פורס עד שיברך משום הפסק והדין דנסיב עיגולא (או פוגלא) נמי מדין הפסק וכמ״ש המחבר בס״ג א״כ אין ראיה כלל לדין ס״ה והבן. ואי״ה בר״ט אות ב׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך: