פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קצז:א

כל עט״ז בסי׳ קצ״ו אות ב׳ הקשה למה כהן וזר בפת עכו״ם אין מצטרפין ובא״ר קצ״ו אות ג׳ תי׳ קצת יע״ש ומש״ע משמע דמצי למיכל אע״ג דאין תאיבין ועיין לבוש ופרישה אבל שבעו כ״כ דין יכולין כלל לאכול אין מצטרף. והוי יודע דאם גמרו סעודתן ובא השלישי אם אמרו בפירוש שאין רוצין לקבוע אז אין זימון אע״ג דלא שפיר עבדי דחייבין לחזור אחר זימון כבסי׳ קצ״ג אבל אם שתקו ובא הג׳ ואכל כזית מחוייבין דהוי קביעות ומ״ש בקצ״ג ס״ב שהם קבועים בגמר סעודה זהו נמי בכלל הואיל ומצי למיכל וכ״כ רש״י ברכות מ״ז א׳ ד״ה אכילנא ואי אתה מחייבנו בזימון והוכרח לפרש כן דרב במ״ה ב׳ סובר שנים רשות לזמן ואי דיהא ר״ש ב״ח נמי בהדייהו לומר ברכת זימון א״נ אין מצטרף יכול לענות ברוך שאכלנו משלו כמ״ש רש״י מ״ה ב׳ בא ומצאן כיון שלא אכל ועסי׳ קצ״ח במ״א א׳ (ואי לפטור עצמו בבהמ״ז שלהם לא הוי ר״ש ב״ח מסרהב בשביל זה) ש״מ לחייב בזימון לכולהו וגדול המצוה כו׳ וקשיא להרר״י דסובר כל שלא הוקבעו בהמוציא אין חייבין עסי׳ קצ״ג בטור מכאן וער״מ פ״ה מה״ב ה״ט כתב ובא ג׳ ואכל כו׳ חייב בזימון ובש״ע כתב לכתחלה ומכהן וזר י״ל דהוי כאלו אמרו בפירוש באין רוצים לקבוע משא״כ כאן בשתקו וכל זה בחידושינו שם:

בא״ר ד׳ מסופק אם א׳ מצי אכל והשני לא אי מצטרפי ונ״מ בא׳ אמר הב ונבריך יע״ש. ואני מסופק אי בעינן דמצי למיכל כזית דוקא אי כל שהוא וער״מ פ״ה מה״ב ה״ט ואפי׳ כל שהוא ואפי׳ משאר אוכלין י״ל כ״ש אשאר אוכלין קאי. גם מ״ש מצי למיכל ולא מצי למשתי וצ״ע: