פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קפד:א

במזיד יחזור למקומו עט״ז (ברכות נ״א ב׳ ונ״ג א׳) הב״י כתב דהטור לשיטתיה והר״מ לשיטתיה וכפי הנראה הב״ח ז״ל תיקן דברי הב״י דודאי הרא״ש דפסק כב׳ש והביא דרב זביד מחלוקת בשוגג אבל מזיד ד״ה הוא הלכה כב״ש ש״מ דסובר לב״ש שוגג לכתחלה יחזור ומזיד דיעבד לא יצא ולב״ה שוגג לא יחזור ומזיד דיעבד יצא ומוכרח זה מגמרא שמסתמא דר״ז נמי סובר הלכה כב״ש או מדאמר הני תרי תלמידי חד בשוגג כו׳ (הביאו הט״ז לקמן) וחד במזיד כב״ה ואכליה אריה והא ב״ה ס״ל ג״כ מזיד חוזר ודוחק לומר כב״ה בשוגג (כט״ז לקמן) אלא דיעבד כב״ה כו׳ ומש״ה מוכח כן מגמרא. והר״מ בפ״ד מה״ב ה״א פסק כב״ה במזיד חוזר ודיעבד יצא והאי דעביד כב״ה במזיד ואכליה אריה על שהזיד דלב״ה נמי מזיד חוזר למקומו. ומוכח הוא דכיון דהלכה כב״ה לדידיה ודאי מזיד קנסא הוא ופשיטא דלא קנסו בדיעבד שיחזור ויברך בהמ״ז כמ״ש הכ״מ שם. אבל הט״ז לא הונח לו בזה ומפרש בגמרא פי׳ אחר כדבעינן למימר לקמן אי״ה ע״כ פירש פירוש אחר והוליד דין חדש דלרא״ש וטור במזיד לא יצא אף שעקירה בשוגג היתה כיון שעתה מזיד אם בירך במקום הב׳ במזיד לא יצא ודוקא כשבירך ג״כ שוגג היה ובמ״ש בסיום דבריו ז״ל כיון שהוא עכשיו מזיד (ובא״ר א׳ הרבה להשיב עליו אפו והרי הט״ז נזהר מזה) והוכיח במזיד בשעה שבירך לא יצא מרבה בב״ח אף שהיה שוגג בעקירה ומינה בשוגג בשעה שבירך במקום הב׳ יצא דיעבד דאל״כ אמאי לא אמר רבותא במשנה מי שאכל ושכח ובירך במקום אחר בש״א לא יצא הואיל והלכה כב״ש לרא״ש היל״ל רבותא אליבא דהלכתא ורב זביד דאמר מחלוקת כו׳ קמ״ל היינו קבלה בידו כן דאל״כ אין לו הוכחה ממשנה דוודאי י״ל רבותא דב״ש הואיל והלכה כמותו (ומ״מ קצת קשה דכמה פעמים מצינו רבותא וכח דהיתרא עדיף אע״ג דלית הלכתא כן ועיין ריש ביצה ובמהרש״א ז״ל שם להודיעך כחו דב״ש) ש״מ דהכל תלוי בשעה שבירך במקום השני אם במזיד בירך במקום הב׳ אף שעקירה זו שוגגת לא יצא ואם הברכה בשוגג אף שעקירה במזיד יצא ונמשך ג״כ קולא לט״ז מזה כדאמרן וא״ש טובא מחלוקת בשוגג אבל במזיד ד״ה והא במזיד נמי פליגי להב״י וב״ח (דר״מ וטור לשיטתם) ש״מ דהכל תלוי בשעה שבירך וא״ש ד״ה דבעקירה במזיד לית מחלוקת וא״ש נמי מה״ד כחו ד״ש קמ״ל ולא אמר דשכח הוא דיחזור הא הזיד אף דיעבד לא יצא ש״מ בעקירה לית לן בה אי שוגג או מזיד עמ״ש אי״ה בזה:

בגמרא אמרינן כו׳ עט״ז הביא פירש״י החמיר על עצמו וחד כב״ה שנעקר לילך כו׳ אתה למד דסובר כר״מ דהלכה כב״ה בשוגג בעקירה והחמיר על עצמו יחד כב״ה בנעקר לילך וצ״ל כב״ה בשוגג ומיהו דלא כמאן עביד מדלת סיים ובירך שם (דלא כב״ח) ע״כ הקשה לרש״י למה הרויח כיון דסובר דהלכה כב״ה ותי׳ כו׳ וכן רבינו יונה פי׳ כן יע״ש והט״ז הביא זה לראיה והר״מ פוסק כב״ה בשוגג בהליכה א״צ מדינא לחזור ובמזיד הן בהליכה ואפי׳ גם הברכה במזיד יצא ורבה בב״ח החמיר על עצמו היה. וז״ש בשנ״י מזיד אלו לשיטתיה לעיל. ולענין הלכה אם בירך כבר אף בפנ״י מזיד אלו יצא בר״מ ז״ל ולכתחלה יחזור אף בשוגג כרא״ש ז״ל באין טורח הדרך הא לא״ה הוי דיעבד. ועיין א״ר כ׳ האדון ז״ל מרורות על אדונינו דוד הט״ז ז״ל מאורן של ישראל ולמ״ש א״ש. והוי יודע בהזיד והלך וא״י אם בירך במקום השני או לאו ואכל שיעורא דרבנן או מיני דגן לכאורה צריך לברך דס״ס שמא הלכה כרא״ש מזיד ושמא לא בירך כלל אף במקום השני. וגם שמא מעין שלש ד״ת ובפתיחה כוללת כתבנו מזה אי מהני ס״ס לחומרא ובברכה גם בשוגג בז׳ מינים או כסנין (למ״ד פת דוקא) ס״ס לקולא ומיהו כל זה בטורח לחזור ובאין טורח חוזר עיין ר״פ דליתיה קמ״ן דנישייליה ובש״ך י״ד סימן א׳ אות ה׳. דמצינו למרדף אבתריה והבן זה עמ״א ח׳: