פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב טז:א

שיעור עט״ז. גמרא מנחות מ״א א׳ והא דנקיט הגדול יוצא עראי (עב״י בשם מהרי״א ומהר״י חביב הבאתיו במ״א) רבותא היא כלומר אפילו שגדול אין יוצא בקבע כ״א עראי אפ״ה חייבת ומיהו אפי׳ אדם חשוב שא״י בזה עראי חייבת ובטור כתב וגדול אין מתבייש כלשון רש״י בגמרא משמע תנאי הוא לא רבותא גם פירוש מהרי״א א״א שהרי כתב שיעו״ר כמ״ש במ״א ומה שלא אמר בסיפא הך תנאי דאם אין גדול יוצא עראי דכ״ש הוא. ומ״ש וא״ל תרתי למה לי יראת דחוזר על דברי הר״מ וש״ע דלדבריהם חד שיעורא למה לי והגדול יוצא לרבותא וכעין קושיית המ״א ותירץ דלא הוה ידעינן באיזה קטן מיירי הברייתא לכן נתן שיעור זה דקטן וגדול סתם ב״א עראי ודאי היינו קטן בן ט׳ וכמ״ש הראב״ד ז״ל פ״ג מציצית לא בכל קטן אמרו שא״כ אין גדול יוצא עראי. ופירש דברי הר״ב בהג״ה דמסכים להמחבר דלא כמ״א שהרי בד״מ העתיקו לשון הב״י ומסכים עמו וכאן הפירוש כמהרי״א דלא בקטן מיירי דאין שום חיוב על הקטן. ויש לראות ודאי קטן שהגיע לחינוך בסימן י״ז חייב אביו לעשות לו ציצית בטליתו. ומיהו ודאי משערין ראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית משערין בראשו ורובו שלו חייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. ואם בגד מתכסה בו ראשו ורובו אלא שהוא לבוש ביזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב״א יוצאין בו לב״ח דסובר תרתי בעינן וכ״ד הטור לט״ז אפשר דאין ה״נ דאין ראויין לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן. וצ״ע: