פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קנג:טו

כתב עט״ז (צ״ל אות י״ג והציון בטעות כמ״ש באות י״ד) ועמ״ש אי״ה במ״א באות מ״ד בזה וכאן אין להאריך. אמר הכותב ראיתי לבאר קצת דיני קדושה ותשמישיה ושאר דברים ומאת העוזר האמיתי אשאל העזר לפרש כהוגן בזה:

דע כי הלשונות המוזכרין בתלמוד ופוסקים בזה הם אלו א׳ קדושה ב׳ תשמישי קדושה ג׳ תשמיש דתשמיש ד׳ מצוה ה׳ תשמישי מצוה ו׳ תשמיש דתשמיש של מצוה ואפרש קצת. קדושה תורה נביאים וכתובים הם דברי קדושה גם גמרות ומדרשים בכלל דברי קדושה הם ואסור לנהוג בהם בזיון עי״ד רפ״ח ובס״ז אות י״ג ואפילו ספרים הנדפסים יש בהם קדושה עט״ז שם רע״א אות ח׳ ועמ״א קנ״ד אות י״ד תמה איך מניחין כתבי הקודש בדפי הספרים יע״ש ובא״ר אות ט׳ כתב לט״ז שם אות ז׳ דבאין ראוי לחמורה עדיף לעשות קלה י״ל דזה בתשמישי קדושה לא בקדושה עצמה ובפרט כתבי הקודש נביאים וכתובים י״ל דטעונים גניזה עמ״א שם אות ט׳ ואי״ה יבואר לקמן בזה. ואם יש בהם שמות שאין נמחקים י״ל דזה לא הוי מחיקה רק כיסוי ועיין שו״ת מעיל צדקה להגאון מוהר״ר יונה ל״ס ז״ל בסי׳ כ״ג מהגאון פנים מאירות ז״ל ביה״כ שרוצים לטוח סיד על השמות לכ״מ שרי ואף להמחבר שם דאוסר בסיד עם מים דהוי מחיקה משא״כ בקושרים דפי הספרים עם דבק י״ל דלא הוי מחיקה רק כיסוי ועדיין צ״ע:

הפרש יש בין תורה לנביאים וכתובים דבתורה בתשמיש אסור עד שיהא מחיצה כמבואר בר״מ ק״ו ובשאר ספרים כלי בתוך כלי די. ובי״ד רפ״ב ס״ח כ׳ חומשים די בכלי תוך כלי ובא״ח ר״מ כתב חומשים כס״ת וצרך לחלק בין עשוים בגלילה או לאו. וכן נראה מב״י א״ח ר״מ דתוס׳ בגלילה מיירי ובהכי מיירי שם בש״ע ובי״ד באין בגלילה ועב״י שם מפרש ד״ה באין בגלילה והלכה כרא״ש ומ״מ החמיר בא״ח בעשוין בגלילה. ויש לראות דבגלילה משמע דשוה לס״ת ממש לכל הלכותיה דאל״כ מנלן דחומשין בגלילה בעי מחיצה לתשמיש כיון דבית שיש בו ס״ת איתמר ש״מ דשוה הוא ממש רק שאין קורין בחומשין בציבור מפני כבוד הציבור וזה דעת הרשב״א בתשובה הביאו הב״י בי״ד רפ״ב לענין לעמוד מפני חומשין אם עשוין בגלילה כס״ת לכל דבריהם ובש״ע שם בהג״ה ס״ב חומשין שלנו א״צ לעמוד וכ״כ הלבוש דאין עשוין כתקנן הא בגלילה כס״ת ולפ״ז ה״ה שאין מוכרין כ״א ללמוד תורה ולישא אשה בחומשין כתקנן ועומדין בפניהם. ודעת הר״מ ז״ל פרק עשירי מס״ת ה״א וב׳ אינו כן כל שיש טעות א׳ וחסר אות אחת אין בו קדושת ס״ת יע״ש והנך רואה שבא״ח ר״מ ובי״ד רפ״ב פסק דלא כוותיה ומה שנרשם רמב״ם היינו כל שאין עשוי כתיקון צירף דעת הר״ם ז״ל אבל עשוי כתיקון חומש א׳ שלם דינו כס״ת וצ״ע. ובי״ד רפ״ב סי״ט חומשין על ס״ת אסור דלא כרשב״א וצ״ע להרשב״א דמגילה כ״ז א׳ ובקל״ד ס״ו כיס לחומש אסור:

וס״ת שנכתבה בשאר לשונות הן הלשון או הכתב אין בו קדושת ס״ח הא קדושת שאר ספרים יש בה ועמ״א סי׳ של״ד אות י״ז וי״א דשאר ספרים כמו גמרות ומדרשים פשיטא דניתנו לכתוב בכל לשון ולענין דליקה מצילין גמרות ומדרשים והא דמגילת אסתר אין מצילין הואיל ואין בה אזכרות הוא שנכתב שלא כתיקון דדינה אשורית ובעור משא״כ גמרות ומדרשים רשאין לכתוב בכל ענין ולשון ועי״ד רפ״ב יע״ש. ועיין א״ח ש״א סעיף מ״ב ומ״ג יע״ש. ואם יש ללקט פ״ה אותיות בס״ת או שיש אזכרה יש בו קדושה כמבואר בסי׳ של״ד סעיף י״ב:

ומה שאמרו בקדושת השם דאסור למחוק עש״ך י״ד סימן רע״ו אות י״ב דאף שנכתב שלא לשם קדושה מ״מ כל שלא לצורך תיקון אסור למוחקו ועיין שו״ת מעיל צדקה סי׳ כ״ג בשם פנים מאירות לטוח סיד על כתב ביה״כ הביאותיו לעיל. ועיין בר״מ פ״ה מיסודי התורה ה״א בהגמי״י והלכה וי״ו שם על בשרו משמע אפילו לא נכתב לשם קדושה אפ״ה קדושה אית ביה ועיין לקמן סימן של״ד סכ״א ובט״ז י״ו משמע הא לא כתבו לשם עכו״ם יש בו קדושה והלבוש סיים דודאי לשם עכו״ם כתבו הא אותן מטבעות שיש ספק שמא כיונו להבורא יתברך שמו יש בו קדושה ואף שלא כתבו ישראל בקדושה שלא נתכוין לקדשו:

אמור מעתה דברי קדושה יש בו מדריגות א׳ ס״ת כשירה ב׳ חומשין (היינו חומש ספר א׳ שלם הא חסר בו אין בו דין קדושת חומשין) ג׳ נביאים ד׳ כתובים. והנה הב״י בי״ד סימן רפ״ב בשם תשובת הרשב״א דחומשין כס״ת לכל דבריהם רק שאין קורין בציבור (מפני כבוד הציבור) וכבר הקשינו לעיל והנה בגמרא מגילה כ״ו א׳ דחומשין אין כס״ת וכ״ה בי״ד רפ״ב סעי׳ י״ט ובמשנה שם כ״ו א׳ לוקחים ספרים כפי׳ הר״ן חומשין אלמא קילא מס״ת ורש״י פירש נביאים כתובים ודוחק לומר באין עשוין בגלילה מיירי ובא״ח לקמן ר״מ ס״ז חומשין בגלילה כס״ת משמע דחד דינא אית להו דאל״כ מנלן להחמיר ובקנ״ג ס״א פסק כן חומשין קילא משמע אף בגלילה מדסתם וצ״ע ועוד שהרי בביאור כתב בקנ״ג סעיף ג׳ ס״ת שנמצא טעות כחומשין אף דחומש א׳ שלם ובגלילה וצ״ע מר״מ ס״ו כדכתיבנא. ובנביאים וכתובים משמע בי״ד כהדדי נינהו ברפ״ב סי״ט בהג״ה ועמ״א קנ״ג אות ב׳ צידד בזה די״ל נביאים חמירי ונ״מ בכל זה לכמה דברים ולענין דליקה בשבת בסימן של״ד במ״א אות ט״ו תורה שבכתב קודמת לתורה שבע״פ י״ל החמור קודם תורה לחומשין חומשין לנביאים כו׳ גם תורה בדיו ע״ג העור כהלכתה פשיטא מנייר כו׳. גט אי יש בו קדושה המ״א במ״ב אות וי״ו בשם ב״ח דאין בו קדושה וע״ח סובר יש בו קדושה:

הפרש יש בין קדושה לתשמישי קדושה בכמה אנפין א׳ בקדושה עצמה הזמנה מלתא אם עיבד עור לשם תפילין אסור לכתוב חול (הא מחמורה לקלה שרי עמ״א ל״ב אות י׳) כבסי׳ מ״ב ובתשמישיה הזמנה לאו מלתא ב׳ בקדושה לא מהני תנאי כלל אם כתב בו קדושה ובתשמישיה מהני תנאי אפילו בעודו בקדושה כבקנ״ד ס״ח אבל תשמיש מגונה לא מהני תנאי כבקנ״א במ״א אות י״ד. אכילה ושתיה ועסי׳ מ״ב אות ו׳ במ״א ט״ס קנ״ג וצ״ל קנ״א סי״א. השלישי קדושה אם מכרו כל היכא דאיתא בקדושה קיימא ותשמישיה י״ל במכרו זט״ה במא״ה או בשלו אע״פ שלא התנה מתחלה י״ל דיוצא לחולין ובמ״א קנ״ג אות י״ד דתשמישי קדושה אין יוצא לחולין והקשינו שם מי״ד רפ״ב תפוחי כסף בטור דלרא״ש מוציא לחולין ולוקח יעשה בו מה שירצה וגם בקנ״ג סעיף י״ח להוציאם לחולין משמע הם עצמם וכ״ת בהתנה מיירי א״כ לא היה אוסר הר״מ ז״ל וכן ההיא דסי״ח וצ״ע:

והוי יודע שרצועות תפילין תשמיש קדושה אבל מקום היו״ד ודל״ת לרש״י הוי קדושה עצמה עב״ח בסימן קנ״ד ובית של ראש י״ל קדושה עצמה הוי דשי״ן הוי הלמ״מ ודאי ושל יד תשמיש קדושה הוי ועמ״ש בקנ״ד בט״ז אות ב׳ באורך מזה:

הפרש יש בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה שאלו ר״ל מצוה נזרקין לאחר מצותן עסי׳ כ״א. ותשמישי קדושה צריך גניזה במקום המשומר (ובקנ״ד סעיף ד׳ יכולים כו׳ לא חובה דוקא יע״ש) גם הא דאין מורידן מחמורה לקלה בקדושה הא במצוה מורידן עש״ך י״ד רנ״ט אות י״א בשם המרדכי יע״ש ולכאורה במחלוקת שנוי דלר״ן ר״פ בני העיר דביה״כ קדושה יש בה שפיר משא״כ לרמב״ן דמצוה הוי ואפ״ה ביה״כ יקחו תיבה ואסור להוריד ואנן קיי״ל כר״ן דביה״כ וכל שבתוכה קדושה יש בה עמ״א אות כ״ח ואפ״ה אסור לעשות מכסא ספסלים לישב בהן דזה תשמיש קדושה דס״ת יש בה ואסור להוריד אפילו בקדושה חדא מקבוע לעראי כבסי׳ קנ״ד ס״ו מתיבה כסא. אבל מעראי קצת לעראי יותר שרי עיין תשובת מהר״מ פדוואה סימן פ״ב עמ״א ק״ד אות י״ג:

והוי יודע דתשמיש קדושה אסור להשתמש תשמיש חול אפילו לאחר שבלה וטעון גניזה ותשמיש דתשמיש (כל שאין משמש לגוף הקדושה ומיהו ארון ותיבה שס״ת מונח בו אע״פ שמונח במטפחת הוי ארון ותיבה תשמיש קדושה עי״ד רפ״ב סי״ב ור״מ פ״י מס״ת ה״ד יע״ש) ל״מ שא״צ גניזה אפילו בעודו ראוי לית ביה קדושה כלל ושרי לתשמיש הדיוט ומהא אמינא לה ממ״ש הב״י בסימן קנ״ד שולחן שלנו רשאי להשען עליו דמפה פרוסה עליו וכ״נ מלבוש קנ״ד ס״ג תשמיש דתשמיש מותר להשתמש בו ואל תשיבני מקנ״ד ס״ו בהג״ה דמכלונס אסור עצים שמסמנין אע״ג דתשמיש דתשמיש הוי אלמא יש ביה קדושה אדרבה משם ראיה שהרי בפסקי מהרא״י ז״ל סימן רכ״ה כתב דמ״מ כלונס קדושת ביה״כ יש בו כמו ספסלים כו׳ אלמא דאל״ה לית ביה קדושה כלל ומש״ה אותן שעושין מכסה כסף או בלע״ך לתפילין של יד הוי תשמיש דתשמיש ולית ביה קדושה כלל אבל של ראש משמע דהוי תשמיש קדושה מפני השי״ן עמ״ש בקנ״ד בט״ז אות ב׳:

ותשמישי מצוה דנזרקין לאחר מצותן לא בעודם ראויין למצותן ועסי׳ כ״א בב״ח דשופר ולולב אחר ר״ה וסוכה אפ״ה קיימי למצותן לשנה הבאה אסור להשתמש בהן ועמ״א ש״ח אות י״ב ושבת ל״ו א׳ שופר ראוי לגמוע מים משמע דשרי לאחר מצותן וצ״ע. ועסי׳ כ״א ותרס״ו ס״ח תשמיש מגונה אסור אף בתשמישי מצוה ועיין ר״ן ורמב״ן ובעל המאור ובלולב הגזול בהא דהיו מורישין לולביהן לבני בניהם הקשו לעשות מכבדות יע״ש: