פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קמ:א

יתחיל עט״ז הנה כן כתב הלבוש ג״כ דאי תימא ממקום שפסק ועיקר הקושיא מפסוק ראשון שלא נתברכו לאחריהם אבל הב״ח לא הונח לו בזה דאיך ס״ד ומאין רגלים לומר דאם ממקום שפסק לא יברך השני האידנא דכ״א מברך לעצמו והיל״ל רק ראשונים לא נתברכו לאחריהם לכן כתב מ״ש יע״ש ונ״ל פירושו כפי מ״ש הב״י בשם רבינו יואל מדינא האידנא נמי ברכת הראשון מהני לכל הקרואים ויוצאים דיעבד בה אלא משום גזירה נכנסים ויוצאים הצריכו חז״ל שיברך כ״א בפ״ע (ולא הוי לבטלה דהם תקנו כך) ומש״ה בנשתקק קלא אית ליה ול״ש נכנסים כו׳ וא״כ יתחיל הב׳ ממקום שפסק ולא יברך תחלה לז״א דאם אתה עושה כן ראשונים לא לאחריהם ואחרונים לא לפניהם דלא אמרינן קלא אית ליה ואפילו דיעבד א״י האידנא הא׳ בברכת חבירו וא״ת יתקנו שיברך הב׳ אכתי תקשה ראשונים כו׳:

והנה ראוי להתבונן בכאן על לשון המחבר ששינה מלשון הר״מ בפי״ב מה״ת ה״ו והטור שהעתיקו הירושלמי זה כשעומד תחתי״ו כולי והמחבר השמיט מלת תחתי״ו. וממרוצת דברי הלבוש משמע לכאורה נשתתק קודם שהתחיל או אח״כ לומר שלא קרא ג״פ הא קרא ג״פ יתחיל ממקום שפסק וז״א דהאידנא אפילו לאחר שקרא ג״פ דינא הכי דבלא קרא ג״פ אפילו קודם התקנה כן הוא כמ״ש הב״ח ודרישה ומלת תחתי״ו אם נאמר כפרישה דמיירי קודם תקנה א״ש במקומו כי קריאת הא׳ כמאן דליתא דמי שלא קרא ג״פ ולהר״מ רבותא קאמר דל״מ בג״פ דיתחיל ממקום הא׳ ולא יברך הב׳ כי ברכה א׳ עולה לו (להב״ח קל״א אית לה) אפילו בלא קרא ג״פ וצריך הב׳ להשלים מנין במקומו וס״ד ברכה א׳ בטעות ואין על מה לחול כו׳ ומברך הב׳ קמ״ל דאין מברך תחלה ולהטור י״ל לא מיבעי׳ בשבת ששי נשתתק או בחול כהן (וקורין כהן אחר דליכא פגם כה״ג קלא אית ליה) דצריך להשלים הסדר או המנין יתחיל השביעי ממקום הא׳ ויברך לפניה ולאחריה אפילו נשתתק השביעי קודם ברכה אחרונה וקרא הרבה פסוקים וקיי״ל ברכות אינן מעכבות המצוה (ואע״ג דבח״מ ר״ח בסמ״ע אות ג׳ די״א אף בדרבנן דאמרו לא תעביד אי עביד לא מהני בברכות הכי אתנו דאין מעכב) התם א״א לחזור המצוה ולברך יהיה ברכה לבטלה משא״כ כאן דאפשר לתקן שיקרא עוד אחר במקומו ומברך לפניה ולאחריה ואף בחול דאין מוסיפין י״ל כה״ג מוסיפין והמחבר השמיט זה והבן צ״ע: