פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכח:לט

אם עט״ז העלה כל שאין הנאה לכהן בשירותו אסור לשמש בו. ומ״ש שביתת בהמתו ודאי אם נותן בהמה לעכו״ם לעשות מלאכה ולהאכילה אסור דמלאכה מכאיבה משא״כ בהיא תולשה עשבים:

מפני שיש בסי׳ זה הרבה דינים ויש מהן שאם עלה ירד ויש מהם שאם עלה לא ירד ויש אפילו דיעבד מחיל עבודה נ״כ ויש דיעבד לא אמרתי לפרש קצת בעזה״י:

דע שמ״ע של תורה שכהן ישא כפיו פ״א בכל יום ואח״כ אין מצוה ולא כל הכהנים כשירי׳ לנ״כ ויש מהם פסולי תורה ויש מדברי קבלה ויש מד״ס ממש ויש ממנהגא ויש ממה שחיסר התנאי הצריך והנני פורטם בעזה״י:

כל הפסולים לנ״כ הם חמשה עשר.

א׳ זר.

ב׳ חלל.

ג׳ יושב.

ד׳ אונן.

ה׳ מומר לעכו״ם.

ו׳ כהן שהרג הנפש.

ז׳ נושא נשים בעבירה ומטמא למתים.

ח׳ בעל מום בפניו וידיו.

ט׳ שתויי יין.

י׳ העלג אין מחתך אותיות יפה.

י״א קטן שלא הביא ב״ש.

י״ב מי שלא נטל ידיו לנ״כ.

י״ג כהן שלא עקר רגליו ברצה שוב אין עולה.

הוסיפו עליהם ערל לדעת הב״ח (עמ״א אות נ״ד) וכ״ד שכ״ג ופר״ח סל״ט יע״ש עוד פשוט מי שמומר לחלל שבתות או לד״א להכעיס הרי הוא כעכו״ם ואין נ״כ עד שיעשה תשונה ועיין פר״ח סל״ט. נמצאו כפי מה שחשבנו כל הפסולים חמשה עשר וחוץ מאלו אין פוסל והם הטמא טומאת מת וכדומה ופרועי ראש וקרועי בגדים ודבר חוצץ בינו לקרקע אע״ג דבעבודה פסול לנ״כ כשר הוא כמו שיראה הרואה פ״ט הלכה ט״ו מה׳ ביאת מקדש כמו שחשבם הר״מ ז״ל ואמת במגילה כ״ד פוחח לא ישא כפיו והפר״ח סעיף למ״ד כתב אולי סמך המחבר על סימן ג״ן סי״ג. ואמנם התם כבוד הציבור וי״א שרשאים למחול גם דוקא זרועותיו מגולי״ם הא קרוע בגדים כך רשאי:

והנה לדעת הט״ז אות כ״ז ול״ח דהיקש גמור הוא מן התורה נ״כ לעבודה הנך ששה ר״ל זר חלל יושב אונן (ביום המיתה) שתוי יין וערל י״ל מ״ה פסולים ומחללי עבודה ונ״כ ואפי׳ דיעבד עלה ילד וכבר כתבנו מה שנ״ל מהאי דתענית כ״ו ב׳ ושנראה מסוטה ל״ח דהיקש גמור הוי ושע״כ אין נ״כ בלילה בסי׳ קכ״ט מה״ט ועמ״א אות ס״ד ונ״ד. ומה״ט י״ל אבל על אביו ואמו דאין מגלח כ״א בשיעור גערה שלשה חדשים ואין הרגל מהני (עי״ד ש״צ ס״ד) ה״ה פרוע ראש (ע׳ ר״מ פ״א מה׳ ביאת מקדש ה״א) ואף דאין מחלל עבודה לכתחילה פסול ער״מ פ״ט הט״ו שם וזה סעד למנהג שכ׳ הר״ב סמ״ג ולא על שאר קרובים דאין רק שלשים יום דמסתמא גילח משא״כ על א״ו לא פלוג ועמ״א ס״ו:

ופוחח שאמרו במגילה כ״ד א׳ פירש״י כבוד הציבור ואי מחלו אפשר לי״א נושא משא״כ אי דומיא דעבודה (עפר״ח ס״ל) ובעל מום תי׳ הט״ז כ״ז. ושלא נטל ידיו י״ל מה״ט ובסעיף וי״ו עד הפרק כמו לעבודה ובא״ח בשם בעל התמיד שנהגו לרחוץ רגלים אפשר מהטעם הזה. אלא דקשה א״כ כולנו טמאי מתים (ולומר ההיקש ברכה לעבודה בבמה אדרבה זרות כשר וטמא פסול ע׳ סוף זבחים) וי״ל בדוחק דטומאת מת עובד בק״צ ונ״כ אפשר צורך ציבור הוא ודוחק מכמה טעמים ועוד שא״כ טומאת זבים וכדומה מא״ל:

לדעת החולקים סוברים הכל מדרבנן והיקשא אסמכתא ואין לך פסולי תורה כ״א זר וחלל ויושב דלעמידה הקשתיו היקש גמור הוא עמ״א אות ל״ד בשם סמ״ג והנה בשתוי יין כל דבעבודה לא מחלל כשר לנ״כ כמ״ש הב״י ומ״א באות נ״ד וט״ז ל״ה וחלל אע״ג דאין מחלל עבודה כמ״ש הר״מ פ״ו מביאת מקדש ה״י אפ״ה כאן פסול עפר״ח סמ״ב והנה בר״מ י״ל נמצא חלל ועובד אח״כ אבל חלל מיום שנולד י״ל דמחלל עבודה ובתוס׳ תענית י״ז ב׳ ד״ה דבר זה משמע אף חלל מיום שנולד אין מחלל והר״מ ז״ל פ״ט הט״ו שם לא מנה חלל עכ״פ לכתחלה כמו פרועי ראש וא״י למה והלבוש בסמ״ב החלל אין שם כהן עליו מיום שנולד אין נ״כ א״י אם רמז לזה ומ״מ הפר״ח כתב דאין נ״כ משמע וודאי אפילו נודע אח״כ ונ״כ כמה פעמים אין נ״כ אח״כ. ובסי׳ קכ״ח גזרו תענית מנחה שיש נעילה אטו שאר מנחה ואי שתוי דרבנן הוי גזירה לגזירה:

ולפ״ז בהנך ר״ל כל שלא עקר רגליו ברצה או מומין שבידיו או עלג וצבוע אם עלה לא ירד כמ״ש הפר״ח סל״ג ומ״א אות יו״ד. וזר וחלל (אפי׳ נודע אח״כ ויושב שא״א לו לעמוד כ״א ע״י סמיכה ממש וערל ואונן ומומר לעכו״ם דהוי מ״ה כמש״ל נאום ה׳ יע״ש ואפי׳ הרג הנפש דהוי ד״ק ואפי׳ ד״ס אם עלה ירד דקי״ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני אפילו במידי דרבנן עיין סמ״ע ח״מ ר״ח יע״ש. ודווקא מומין שבידו וכדומה רק משום היסח הדעת אם עלה לא ירד. וכהן שלא נטל ידיו אם נטל שחרית דיעבד יש לסמוך ע״ז אם עלה לא ירד:

כהן שנשא כפיו בלילה אין כלום ועובר כשאמרו ביום ולא עלה בג׳ עשין וכן יושב וכדומה. והנה כהן שלא רצה לעלות מכין עד שתצא נפשו עבר הזמן מכין מכת מרדות כנראה מאה״ע סימן כ״א ס״א דמ״מ לוקין אפי׳ באין מעשה ועפר״ח א״ח תע״א ותצ״ה ושאר דוכתי ובס׳ ש״ה כלל מ״ם כתבנו מזה ולענין עדות צ״ע דאפשר דהעמידו כעין של תורה וביש מעשה ואי״ה יבואר בס׳ ש״ה. וכאן אין להאריך: