פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכו:א

אם עט״ז פסק בדילג ב׳ ברכות אפילו תחיית המתים ובנין ירושלים אפי׳ התחיל בהם מסלקין אותו. משא״כ בברכה אחת אם מכניע זדים בהתחיל אין מסלקין ובלא התחיל מסלקין ות״ה או בנין ירושלים אפילו לא התחיל אין מסלקין. הא דנקיט טע״ה ודיל״ג (עיין מ״א קי״ט ה׳) דאם הזיד ודילג אפי׳ בשאר ברכות מסלקין מיד עב״ח. וי״ל דברי הט״ז בענין אחר:

בא״ר ג׳ כהן ש״ץ ומת בבית הסמוך א״צ לומר לו עד שיגמר התפלה יע״ש ועי״ד שע״ב בש״ך א׳ א״צ להקיצו בטומאה דרבנן ה״ה כאן אבל ודאי אם יודע שהגידו לו צריך לצאת משם כי טומאה יש בו עשה ול״ת ויראה דהשני מתחיל מתחלת הברכה אע״ג דליכא טעות כל שהפסיק באמצע ברכה. ומיהו ודאי אם סיים תפלה בלחש ולא התחיל בקול רם יאמרו לו יצא ויחזיר אחר בקול רם. מ״ש המחבר בסעיף ב׳ כו׳ אם יש מי שכיון מתחלה טוב שילך הוא ד״מ ועיין עט״ז ואפילו דילג הרבה ברכות אין מסלקין אותו יע״ש בזה.

יש בכאן כמה ספיקא דדינא במ״ש המחבר בסג״ד אכתוב קצת כאן ואי״ה במ״א אבאר עוד:

א. אם טעה ש״ץ בקול רם שחרית ולא הזכיר טל ומטר פשיטא שחוזר אפי׳ מוריד הגשם חוזר דוקא הזכרת ר״ח ושבת וי״ט דיעבד סומך אהזכרת מוסף וזכרון א׳ עולה לו משא״כ משיב הרוח כו׳:

ב. בשבת דינ״ו ממש כר״ח וכ״ז שלא עקר רגליו חוזר ואומר ברכת שבת ושלש ברכות אחרונות ועכ״מ פ״י מה״ת הי״ב שכתב משום האי פורתא כו׳ מ״מ ה״ה שבת נמי וכ״נ מהר״ב דינ״ו כו׳ משמע ממש:

ג. בס״ד בלחש אין חוזר לכאורה הר״מ פ״י מה״ת למדה משחרית למוסף ולפ״ז כשלא עקר רגליו חוזר וז״א דהא בלחש טעה במשיב הרוח אין חוזר וע״כ מסברא וא״כ מסברא אפילו לא עקר אין חוזר וכ״מ מלבוש דבג׳ ראשונות בעקר אין חוזר ומינה כו׳:

ד. ש״צ בלחש במעריב חוזר שאין לו על מה יסמוך ומיהו בשבת יסמוך על ברכת מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסימן רס״ח יע״ש:

ה. והוי יודע יחיד או ש״ץ שלא התפלל מנחה כלל שמתפלל ערבית שתים בשבת השנייה חמור מראשונה דבראשונה אם לא הזכיר שבת סומך על ברכת מעין שבע כברס״ח הואיל ורשות ושנייה לתשלומין חוב ממנחה אין עולה לו ברכה מעין שבע לזה. ואי״ה במ״א אבאר עוד מזה. עמ״א רס״ח ט״ו ועסי׳ ק״ח במ״א אות י״ב ומ״ש שם: