פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב י:ט

הטיל עט״ז הביא גמרא מנחות מ״ב והרא״ש הביא לשון א׳ של רש״י ולישנא אחרינא הטיל למוטלת כשר בבתראי ואע״ג דכי עביד בתראי לא ביטל קמאי ואשתכח דהנך שלש לאו ציצית הן דלא צריך להו וכי עביד רביעי וביטל קמאי לא קרינן בהנך שלש שבאחרונות תולמ״ה כדמפרש דב״ת לא הוה מעשה. ומהרמ״א וב״י נתקשו מה א״ב בן לשון א׳ לב׳ והט״ז פירש דנ״מ לשון א׳ דוקא כי חתך ראשונים ולל״ב אפי׳ קיימי תרוייהו כשר. (והמעיין בב״י כתב דלהוסיף ודאי אין סברא להכשיר כדקיימו תרוייהו רק בנתכוון לבשל ופירש״י כן דא״כ לא מקשה מידי דהטיל למוטלת כשרה בקיימו תרוייהו בנתכוין לבטל ואהא פירש ואע״ג דפסקינה לקמאי וה״ה כשלא פסק כלל ולרבא דלא חש לאתקפתא דר״פ הכין הוא לרש״י) אח״כ פי׳ הט״ז דברי י״א בהג״ה שהם טור ור״י וכן יש לפרש דברי הרא״ש דפסקו כרבא ואף לבטולי לא הוי תחלה מעשה ונתן תבלין לזה כיון דיצייר בי׳ שיעבור ב״ת אם יתכוין או סתמא (אבל מתכוין לבטל לא קאי בב״ת כמ״ש התוס׳ מנחות מ״ם ב׳ ד״ה ממאי בההוא דעירובין ח׳ ומב״ח לא נראה כן) וסובר הט״ז שמ״ש הר״ב בחתך ראשונות דוקא דלא כמ״א אות ט׳ וכבר תמה המ״א על הב״ח (וט״ז) בזה דבב״י לא משמע כן וכמ״ש אני במ״א אות ט׳ בזה ופירש הט״ז דברי הר״מ שהוא דעת המחבר דה״פ דמקשה לרבא מרבי זירא הטיל למוטלת כשירה אלמא תולמ״ה לא פסול ואמר רבא תולמ״ה פסול ודר״ז דהוי מהלכה דב״ת קאי מעשה לא הוה בפסול בתמיה וא״כ דברי ר״ז דחויין הם ור״פ מחזק דברי ר״ז דר״ז מיירי בנתכוין לבטל הראשונות דאז שניים מעשה כשרות הוה ופסק הר״מ כן כר״פ ורבא מודה לזה באמת ויש חיסור לשון קצת וצ״ל ומזה הקשו על רבא מרבי זירא שהתיר במוטלת: