פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ח:ב

מעומד עמ״א בטור כתב יתעטף מעומד והמחבר שינה וכתב יתעטף ויברך מעומד אפי׳ הברכה מעומד והעשיה הוה ד״ת מעומד מג״ש דלכם מעומר והברכה גופא דרבנן ואמרו דג״כ מעומד תהיה הברכה והוא מירושלמי כל הברכות מעומד כו׳ עב״י. והקשה מחלה שכ״ח ס״א דיושבת לכתחלה ומברכת וקוצה חלה ובמשנה פ״ב דחלה ותי׳ דחלה הוה כעין נהנין שאסורה לה לאכול בלי חלה ולכך מותר לישב משא״כ מצות דאין בה כ״א קום ועשה כמו ציצית מילה ועומר ותקיעת ושאר מצות כמוהם י״ל צריך עמידה בעשייתן ובברכותיהן ובנהנין א״צ לעמוד דכל עיקרה של ברכה דליהוי נעשית המצוה ובנהנין ל״ש זה ועיין בב״י. והרא״ה לתקפ״ה ג׳ (ט״ס תקפ״ב) ושם נאמר דיעבד יצא ותפ״ט ס״א מ״א ג׳ דבעומר גופא יצא הרמב״ם יע״ש. ועב״ח הקשה על הסמ״ק דהא ירושלמי פסק כל הברכות צריך עמידה וכ״ש עשייתן (עא״ר אות ב׳) ולמה לי ג״ש בציצית מילה ושופר יע״ש ולדידי י״ל דהסמ״ק סובר בהנך דיעבד נמי פסול אם עשה מיושב בציצית טילה שופר יע׳ש ולדידי י׳ל דהסט׳ק סובר כהנך דיעבד נטי פסול אם עשה מיושב צריך לחזור לעשות מעומד ושאר מצות רק לכתחלד.. ויש לראות ק׳ש בס׳ג מיושב ג״כ ומגילה תר׳ץ מיושב ג״כ וכ״ת ק״ש גלי קרא ואפשר דמיושב יכול לכוון יותר ומגילה דרבנן א״צ לעמוד (והר״מ ז״ל דכתב בספירה פ״ז מה׳ תו״מ הכ״ג מיושב יצא דספירה בזה״ז דרבנן ליתא דלהר״מ שם ספירה בזה״ז ד״ת) אבל במ״א תר״ץ א׳ מבואר דירושלמי וסמ״ק שניהם א״ש דכל ברכות המצוה שאין נהנין בעמיד׳ אבל עשיית המצות גופייהו א״צ עמידה כ״א עומד דכתיב בקמה ויליף מיניה ציצית שופר ומילה ולק״מ קושיית הב״ח ולא כא״ר אות ב׳ דכל הברכות בעמידה דדין הברכה כדין המצוה דמגילה תוכיח. ולישב בסוכה עיין תרמ״ג משמע דמברכין לדידן מיושב ודלא כעט״ז כאן וי״ל דהוה כחלה ושחיטה גם בלא״ה נהנה מישיבת סוכה ומש״ה מברכין בישיבה לישב בסוכה. ומה שהראה לסי, י׳ סעיף י׳ דכסות הראש אין חייב בציצית וא״כ אותן שמכסין רק ראשן לא יפה עושין עא״ר ובע״ת וממ״ש המ״א הברכה ועטיפה משמע מברך ואח״כ מעטף ובתרמ״ג ט״ז ג׳ משמע מעטף ואח״כ מברך יע״ש: