פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם עט:יא

ריח רע עמ״א כ״מ פ״ג מק״ש הל׳ ו׳ יע״ש. והוי יודע שדברי הלבוש לכאורה סתורים מס״ב כתב דבעינן הרחקה ד״א ממקום שכלה הריח וכאן כתב בש״ע אם אין מגיע לו ריח רע ועט״ז אות א׳ עתה ראיתי שדברי הלבוש מחוורין כשמלה דבס״ב מיירי שריח רע מגיע בחדר שהוא שם ודיינינן לה כצואה עצמה כל שיש לה עיקר ובעינן ד״א ממקום שכלה הריח ול״ד לכיסוי דהוי ר״ר שאין עיקר ואפשר גם זה מיקרי עיקר כמ״ש א״ר באות י׳ דלא כרשב״א במ״א ט׳ והעד בש״ע ס״ט ר״ר שאין עיקר הפחה דוקא משא״כ אם הריח נפסק שם ואין מגיע לחדר כלל ודאי לא עדיף מצואה גופא דמהני הפסקת רשות הלכך בס״ג צואה בקטנה מותר בגדולה בלא הרחקה כלל היינו שמיד בפרצה אין מגיע הריח ודאי שרי וא״ש קושיית הפרישה איך רבני צרפת יתירו ריח בהפסקת רשות וכי עדיף מר״ר שאין עיקר. ומ״ש הרר״י והרא״ש מ״ש הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ט מדסתם משמע כל שמגיע ר״ר אסור אף בד״ת ואלו היה סובר דהפסקה מועלת לר״ר הי״ל לפרש דהוי כר״ר שאין עיקר ש״מ דוקא הפחה הוי ר״ר שאין עיקר באופן שדברי הלבוש ברירין ולבושיה כתלג חיור וכ״כ הא״ר יו״ד בשם הרוקח שכ״ג ר״ר עיקר מכוסה מרחיק ד״א ממקום שכלה הריח יע״ש ונ״ץ ס״ד יע״ש והבן זה ועמ״ש באות ט״ו וט״ז ה׳ ועמ״ש אות י״ג: