פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תרצב:א

ושהחיינו עמ״א ויכוין להוציא משלוח מנות ומתנות לאביונים בברכת שהחיינו ויודיע לש״ץ זה דבעי כוונה שומע ומשמיע ומ״ש ביום פשוט הוא ומיהו להר״מ והמחבר דביום אין מברך שהחיינו מכוין בשהחיינו דלילה לצאת גם משלוח מנות ומתנות לאביונים אע״פ דלאו זמנה בלילה ומ״ש דהא לא תקנו כלל ברכה עליה. היינו שאין מברכין אקב״ו לשלוח מנות כו׳ והוא הדין מתנות כו׳ והוא הדין צדקה אין מברכין אע״ג בחמץ שיש עשה עם הלא תעשה מברכין הכא שהמצוה בשניהם שמא לא ירצה חבירו ועני לקבלם עיין סימן תקפ״ה תוקע לאחר מברך שהחיינו הוא הדין כאן ועיין שם בב״י החילוק בין מצוה שאפשר ע״י שליח מברכין בעל כמקרא מגילה דאחד מוציא חבירו בקריאה מטעם שליחות ושופר דלשמוע ולא ע״י שליחות בלמ״ד יע״ש ועיין בטור תקפ״ה מה שכתב דהעיקר השמיעה והם דברי בעל הלכות גדולות ולכאורה היינו שתרווייהו בעינן לתקוע בעצמו ושישמיע ג״כ לאזניו ומשום הכי על ידי שליחות מאחר יצא ידי חובתו בתקיעה או מטעם ערבות עיין תוספות יום טוב בראש השנה כ״ח והשמיעה יוצא בלאו הכי מטעם שומע כעונה או ששמע מה שחייב ומשום הכי בשופר צריך לשמוע התקיעה ממחויב בדבר ולפי זה מגילה בסימן תרפ״ט להמחבר הכין הוא צריך לקרוא בעצמו ושישמיע לאזניו משום פרסומי ניסא ומשום הכי צריך שישמע ממחויב בדבר מה שאין כן נשים בסימן תרפ״ט להר״ב בהג״ה סעיף ב׳ בשמיעה לחוד סגי א״כ לכאורה אשה ששמעה מחרש שוטה וקטן יוצאה דהא שמעה עכ״פ וזה אינו דכל ששמעה מאין מחויב בדבר לאו כלום ושופר אי תרווייהו בעינן מברכין לשמוע שזה תכלית המצות כחמץ עיין סימן (תל״א) ומכל מקום העיקר דשופר השמיעה לבד עיקר ואפילו הכי צריך לשמוע ממחויב בדבר וכדכתיבנא ומ״ש מעירובי חצרות דמברכין אע״פ ששנים הם עיין מה שכתבתי בהלכות שבת: