פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תרצ:ט

באיזה עיין מ״א הנה בב״י ובכ״מ פ״ב ממגילה ה״ג ביאר לשון הר״מ ז״ל שמ״ש והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון היינו דעיקר קפידא שתהיה כתובה בלשון שקורא אם קורא בלשון ארמית צריך שתהא הלשון כתוב במגילה אבל לא איכפת לן אם אין הכתב מיוחד לאותו לשון עד״מ כתב עברי והלשון ארמי יוצא מי שמבין אותו הלשון (והמחבר השמיט תיבות אלו והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון וכתב רק כתובה בכתב עברי ומ״מ כוונתו אלשון במ״ש כתובה בכתב כו׳ ומיהו מי שאינו מבין אין יוצא י״ח אף שכתובה אשורית דאי שאר כתב אפילו בלה״ק לא יצא) וכתב המ״א ז״ל דמ״מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל״כ הוי נמי ע״פ כיון שאין מכיר האותיות והוא פשוט:

יראה לי אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אין מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום א״י י״ח השומע. ומהא אמינא לה מירושלמי הביא הר״ן ז״ל ר״פ הקורא מי שמבין לה״ק ולעז ומגילה בלעז וקרא להשומע שמבין לעז א״י י״ח השומע דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים י״ח יע״ש ועמ״א אות יו״ד אם כן כ״ש כאן שהקורא אין מבין הלשון אף ע״פ שידע לקרות הכתב ההוא מ״מ הוא א״י י״ח תו אין מחויב בדבר מיקרי ולשון המחבר וכיון שלא יצא הקורא לא יצא השומע הוא לשון הר״מ ז״ל פ״ב ה״ג שם ולכאורה פשוט הוא דקורא ע״ש הוי עמ״א אות ח׳ ויותר היה להשמיענו כדכתיבנא וצ״ע. לכאורה עיין אות י׳: