פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם סז:א

ומברך לפניה עמ״א הביא דברי כ״מ בשם הרשב״א פ״ב מק״ש הי״ג והרשב״א סובר פסוק א׳ ד״ת ושאר דרבנן ודברי תשובה ההיא צ״ע ויישוב דעת. מ״ש מדאמר סתם חוזר וקורא משמע כל הפרשיות והא מפורש הוא טעה בין פרק לפרק יחזור לפרק א׳ מבואר כן עסי׳ ס״ד ס״ג הביאו המ״א בסמוך (והיה נראה להר״מ מש״ה פירש לפרק א׳ שמע דסובר פרשה א׳ ד״ת וטעה בוכתבתם הואיל וצריך להשלים תיבות וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך שהם ספק תורת וכל שצריך לקרות ד״ת תקנו שיקרא על הסדר כל הפרשיות אף אותם שהם דרבנן ע׳ בסי׳ ס״ז בטור וב״י ומ״א ובר״מ פ״ב מק״ש) ומ״ש ראיה לברכות י״ל ק״ש אין חשש כקורא בתורה משא״כ ברכות ספק לא תשא כבסי׳ רט״ו אין ללמוד מזה גם מאיחר זמנה דקורא עם הברכות למ״ש הכ״מ בפ״ח מק״ש בסופה דזמנה כל היום ג״כ אין ראיה א״כ צ״ע ומ״ש מי״ד כ״א לענין כיסוי הבופלי בלא ברכה ומ״ש בשם ל״ח באמת לכאורה מבואר ההיפך בש״ס בין פרק לפרק חוזר לפ׳ א׳ וכתב אם חוזר לוכתבתם א׳ ואי״ה לקמן אבאר עוד ומ״ש מתוספות כ״ה בחדושי הארכתי ולדעתי ההמונית כיון האדון ז״ל בזה כוונה אחת והיא זו כי י״ל אם קרא פסוק א׳ או פרשה א׳ (לכ״א מהדיעות) כיון שעדיין לא הזכיר י״מ הוי ויאמר ד״ת וטוב יותר שיאמר פ׳ ציצית מלומר א״ו (כמ״ש התוס׳ דף כ׳ ב׳) וכיון שצריך לקרות פ׳ ויאמר קורא כל הפרשיות שלא יזלזלו בהם אף שהם דרבנן דוגמא לספק בהמ״ז בסי׳ קפ״ד במ״א אות ז׳ בשם הר״ש חיון הלוי שמברך אף הטוב והמטיב ה״ה כאן וא״כ א״ש בגמר׳ והל״ח מיירי באמר א״ו אין חוזר ומברך אלא שבסי׳ ס״ד משמע דלא כוותיה דאנן אומרים שירת הים תו יצא ידי י״מ ואפ״ה חוזר לפרק א׳ וע״ש והבן זה עמ״ש בסוף הסימן מזה:

מ״ש בלילה צריך להזכיר י״מ נסתפקנו אי בלילה ד״ת או רק מדרבנן ואסמכתא וע׳ פר״ח משמע בלילה הוי רק אסמכתא ועי׳ ר״מ פ״א מק״ש ה״ג משמע דהוי ד״ת ולפ״ז נשים בי״מ אם נאמר בלילה הוי דרבנן מ״ה פטורים דמ״ע שהז״ג רק מדרבנן חייבין ונ״מ בספק וצ״ע כעת ואי״ה יבואר עוד: הפרישה והפר״ח חלקו בין מחויב במצוה וא״י אם עשה דמברך ובין אם מסופק אם מחוייב בה אין מברך וכ״ב כה״ג (והמעיין בכ״מ פ״ב מק״ש בשם רשב״א מבואר אפילו ספק אם עשה אין מברך) יש נ״מ טובא דלפ״ז כל המצות הכין היא ולתי׳ רשב״א דכאן דוקא תקנו כן לא בשאר מצות ונשתנה דין זה כמ״ש הפר״ח ועי׳ במ״א תקפ״ה אות ג׳ כ״ג בשם ריב״ש לולב שופר ביום א׳ תוקע ואין מברך ובי״ט שני אין תוקע וזה צודק לתי׳ רשב״א לא לכ״נ ודבריו סתורים ועמ״א תרנ״ג א׳ בין השמשות יום א׳ בלא ברבה זה או לכ״ע אף להפרישה וכ״ג ופר״ח:

ויש לראות ספק דרבנן כל היכא דאיכא לברורי בקל הוי לחומרא כמו שיראה הרואה בש״ך י״ד אות ס״ו ואף הר״ב בהג״ה דמיקל בס״ס אפשר ע״י נפיחה קצת טירחא (והרי חזקה עדיף מספק דרבנן למאן דמחמיר בחזקה בדרבנן וכיון דחזקה צריך לברר בקל כדמוכח ר״פ נישייליה כו׳ כ״ש ספק דרבנן או ס״ס) ולמה לא יטיל לולב בי״ט שני ולמ״ש המ״א תרנ״א כ״ח דמוקצה הוי א״ש וכן לתקוע שלא לתקוע בחנם די״א דאסור. ואי״ה שם יבואר בזה וכאן אין להאריך:

ואם יודע שאמר אמת ויציב וא״י אם קרא ק״ש כתב א״ר בשם תוס׳ דאין חוזר והוא מתוס׳ כ״א א׳ ד״ה ספק אבל למ״ש המ״א סי״ד וך׳ ב׳ ד״ה בעל קרי אין זה ברור ובחידושינו הארכנו ושאני פתח למען ירבו דפ׳ שנייה דרבנן לי״א משא״כ ספק תורה י״ל לא סמכינן אסירכי׳ נקיט ואתא. גם צ״ע זכירת יציאת מצרים אי סגי בלב אפשר אפי׳ למ״ד הרהור לאו כדיבור מ״מ שם זכירה שייך בהרהור ג״כ עד שהוצרך במגילה קרא דלא תשכח וגם כפי הנראה לדידן באנוס הרהור יצא אפשר בי״מ לא יצא דיליף מזכירה דלא תשכח ועפר״ח כאן ואי״ה יבואר במקום אחר ועמ״ש אי״ה בסי׳ פ״ג ס״ג מ״ש בעניין ספק דרבנן וס״ס ופר״ח שם:

שייך למ״ש המ״א דהכי תקנו ע׳ בר״מ בשורש הא׳ אף דכל דרבנן ד״ת מל״ת הכי אתנו בספיקן לקולא וכאן מבואר דאתנו לחומרא טעה בין פרק לפרק כו׳ ומ״ש לעיל ראיה מבהמ״ז ל״ד דהתם מסופק בשניהם הוי זלזול משא״כ כאן דויאמר ודאי לא אמר אלא דמ״מ י״ל הכי תקנו כשיש עדיין לומר פ׳ ד״ת ויש בפ׳ אחרות ספק יאמר כולם כמש״ל: