פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תקצ:ב

יותר מדאי עמ״א היינו כהג״א ובתה״ד קמ״א עט״ז ב׳ וג׳ דכל תקיעה בתר תרועה דידיה משערין לתקיעה הלכך בתשר״ת התקיעה צ״ל ארוכה כש״ת ותש״ת התקיעה כשברים ותר״ת כתרועה וא״כ אין לחוש אם מאריך בשברים בכל שבר מהג׳ ועט״ז דכתב דלא לחלק בין שבר לשבר יע״ש. ומ״ש בשם ב״ח ומנהגים ג׳ שברים לבד הקול הארוך ולא נהגו כן כו׳ כוונת האדוון ז״ל י״ל דהב״ח למד זה ממ״ש במנהגים ויעשה ג׳ שברים לבד ההפסקה והוא פירש ג׳ שברים חוץ קול ארוך שבסוף השברים כעין תקיעה וע״ז כתב המ״א שלא נהגו כן אלא עושין ג׳ שברים לבד ותו לא וכן יראה לי דלמה לעשות קול ארוך בסוף שברים ותרועה דהוי כעין תקיעה ממש ויש לחוש להפסקה עס״ח ובלא״ה למה לן להוסיף ונכון יותר שיעשה ג׳ שברים גניחות ארוכות קצת כט׳ טרומיטין כל שבר כו׳ או קצת יותר. וגם בתרועה יעשה ט׳ טרומיטין בלי קול ארוך בסוף. ולומר כוונתו ולא נהגו כן רק שני שברים וקול ארוך אח״כ זה אין נ״ל והבן. וכתב עוד מה שהוציא הב״ח ממנהגים הא הגיה הב״ח לבד בהפסקה בבי״ת וקאי אתשר״ת דעושה שברים ותרועה בנשימה אחת להרא״ש כבסעיף ד׳ מ״מ צריך קצת הפסק בין שברים לתרועה רק שתהא בנשימה אחת כמ״ש מהרא״י ז״ל בתה״ד סימן קמ״ב מפירש״י ז״ל חולין תוקע ומריע ומתקיעה מפסיק מעט יע״ש רק שלא יעשה נשימה בנתיים ומיהו אנן בתר פסק הר״ב גרירן בסעיף ד׳ דעושין בב׳ נשימות: