פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תקפו:ו

בנתבטל עמ״א הנה מחלוקת זה בתוס׳ סוכה ל״ב א׳ ד״ה באשירה דמשה יע״ש תירוץ ראשון בע״ז של עכו״ם אף לא נתבטל יוצא דיעבד דלאו כתותי דאי מבטל לה כו׳ לכתחלה לא דמאיס דשל עכו״ם הוא הא בטלו י״ל אף לכתחלה יי״ח ור״ת סי׳ דכ״ז שלא נתבטל דיעבד נמי לא יי״ח (כתותי או מאים כו׳) והא דיעבד יצא שכבר נתבטל ואפ״ה לכתחלה לא דמאיס וחיה שם עכו״ם עלה ובתרתי פליגי. גם ליש מחמירין בעינן נתבטל מעי״ט דאל״ה דהוי מעיקרו בעיא דלא איפשטא בע״ז מ״ז ב׳ ולחומרא והיינו באין בידו כההוא דעכו״ם דישראל אין מבטל ע״ז של עכו״ם דילמא מגבה וזכה בה (עיין אות ה׳ ובט״ז דף מ״ב) וכמ״ש התוס׳ בע״ז מ״ו א׳ ד״ה אשירה וסוכה ל״ג א׳ ד״ה נקטם דכסוי הדם אע״פ שבידו לגלות מ״מ כיון שפטור וחשיב אין בידו יע״ש. והקשה המ״א בי״ד סי׳ כ״ח וסי״ד כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות אע״ג דהיה דחוי וגרע מדהוי מעיקרו דהא הוי נראה ונדחה כו׳ ואין בידו (ול״ד לתרמ״ו ס״ב ענביו מרובים דמיעטן אפי׳ בי״ט דכשר דמיקרי בידו יע״ש) והא בע״ז מ״ו מסיק אפי׳ דחוי מעיקרו בתיקו באין בידו כ״ש נראה ונדחה דספק הוי באין בידו והיה לומר יכסה מספק בלא ברכה ואיך כתב סתם בי״ד מכסה משמע בברכה והא ספק הוי ועפר״ח שם כתב אה״נ מכסה בלא ברכה יע״ש. (ויש ט״ס בדפוס וצ״ל כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות היל״ל מספק לא ודאי). ומפרש המ״א ז״ל דאם סברי בי״ד כמ״ש התוס׳ בע״ז מ״ז א׳ ד״ה מי מאיס דמבעיא לכתחלה ולפ״ז ה״ה מה דמסיק באשירה שבטלה נמי י״ל בהך שיטה דודאי דיעבד פשוט ליה באין דיחוי אצל מצות אפי׳ נראה ונדחה ואין בידו ולכתחלה בעי לה אי יש דיחוי אי לאו והיינו לשיטת הטור דרבא בר״ה כ״ח שופר עכו״ם תקע יצא אף קודם ביטול ובע״ז בעי אשירה שבטלה דלאו מאיס הוא עתה מ״מ הואיל ועי״ט נדחה לכתחלה הוי מאיס אי בטלה אח״כ אי נראה אף לכתחלה דר״פ מספקא ליה היינו ודאי האמת אין דיחוי במצות דיעבד וממילא מברך בכסוי הדם כשחזר ונתגלה ומבעיא ליה אי פשוט ליה אף לקולא כלומר אף לכתחלה לא מחמירין כלל בדחוי אי לכתחלה עכ״פ מחמירין. ולפ״ז לדעת המחבר בכאן משמע ע״ז של עכו״ם בלא בטלה דיעבד יצא ולכתחלה אפי׳ בטלה לא י״ל היינו בדחוי מעיקרו בעי׳ דלא איפשטא ולחומרא (אע״ג כל בדרבנן תיקו לקולא משום חומרא דע״ז או תירוץ אחר) והיינו דסימן קנ״ד סי״א נרות עכו״ם כיבן שמשן ונתבטלו מ״מ דהוי מעיקרו הוי לנר תפלה בבה״כ דומיא דנתבטל בי״ט אבל בלא דחוי מעיקרו י״ל עדיין דשרי לדיעה קמייתא. ובסימן י״א המשתחוה לבהמה צמרה פסול לכתחלה ומיירי ישראל השתחוה לבהמה אלא שאין בעלי חיים נאסרים להדיוט ומבעיא לה אי מאיס לציצית לכתחלה ודיעבד שתלאן בבגדו י״ל יצא וא״צ להסירם וכ״ש כשיושב בחול בצבור כה״ג עסי׳ י״ג יע״ש ועדיין צ״ע בכוונת דבריו: