פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תקפה:ג

ואין חילוק עמ״א לכאורה צ״ע דהב״י הביא בשם הר״מ ז״ל פי״א מהלכות ברכות שהחיינו מברך אותו שצריך לעשות המצוה לא שלוחו היינו במל בן חבירו או סוכה ומזוזה לחבירו מברך המל והעושה אקב״ו על המילה ולעשות סוכה כו׳ ושהחיינו מברך אבי הבן ומי שהסוכה והבית שלו וכתב הב״י שאין המנהג כך אלא דשהחיינו מברך ג״כ העושה המצוה וה״ה התוקע מברך אף שכבר יצא התוקע מברך התוקע שהחיינו והב״י כתב דאפשר הר״מ ז״ל דוקא במצוה שיש מעשה מברך שהחיינו שסוכה שלו אבל מצוה בדיבור כמגילה או שופר בקול מודה הר״מ ז״ל דהתוקע מברך שהחיינו ג״כ אף שכבר יצא י״ח א״כ ה״נ כן שוב ראיתי בא״ר ז׳ הקשה עליו גם כן בתקפ״ט ס״ו דלנשים שאין מברך להם אם כבר יצא יע״ש. אולי ט״ס בדפוס וצ״ל באנשים שא״י אבל יודע יברך שהחיינו השומע ויוצא לכ״ע די״א אף בדיבור יש לברך השומע לא התוקע. וכתב כה״ג דהרמב״ם דוקא במל בן חבירו או סוכה כו׳ לא וכ״כ ור״ל במל או בסוכה עכ״פ יש לנהוג. והמעיין בפי״א מהלכות ברכות הלכה י׳ בכ״מ בשם הרמ״ך י״ל דודאי מצוה שתליא בעשייה אין העושה מברך שהחיינו רק מי שלולב וסוכה שלו ואי אין יודע אין מברך כלל שהחיינו אבל דיבור וקול דשומע כעונה י״ל אי יודע לברך שהחיינו מברך מי שיוצא לא התוקע והקורא ואי אין יודע מברך שהחיינו הקורא והתוקע וא״ש דברי המ״א והבן זה. ועתוס׳ סוכה דף מ״ו א׳ ד״ה העושה סוכה משמע לכאורה דסברי דעושה לאחרים לדידן מברך שהחיינו העושה ועיין בכפות תמרים וצ״ע ועסי׳ תפ״ט במ״א ב׳ דש״ץ מוציא אף הבקי ובסי׳ נ״ט ובשאר מקומות יע״ש. וברע״ג ס״ד בקידוש דוקא שאין יודעים מוציא אותם ועט״ז ובב״ח ועמ״ש לעיל במקומות שרמזתי עליהם:

אם ספק עמ״א עיין סי׳ תרנ״ב במ״א ובסי׳ ס״ז התם ספק חוזר וקורא עם הברכות כך היתה התקנה שם ועמ״ש שם עפר״ח על תקיעה אחת נמי מברך צ״ע דספק הוא לו עסי׳ ס״ז שם. סבור שופר כשר ונמצא פסול חוזר ומברך אבל נפסל אין חוזר ומברך צ״ע בתורמוס וק״מ: