פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תקמז

שמותר עמ״א כשמואל ועט״ז מ״ש שם דאף שכחו והוא עצמו ג״כ אסור להספידו:

אינו עמ״א והנה מה שמזכירין נשמות אף ברגל בבית הכנסת אף פעם ראשון ברגל י״ל אין זה למה שהולכין על הקבר ומזכירים נשמות ואומר אל מלא רחמים שזה הוי בכלל הספד שאסור ודוקא לאחר תשלום השנה אז מותר שעי״ז מפסיק האבילות ועי״ד ש״ך נה״ך שם בשמ״ז כתבתי בט״ז אות ג׳ ועא״ר ולמ״ש א״ש:

אין עמ״א כתבתי מזה בט״ז. ומ״ש שמועה רחוקה היינו על אביו ואמו שרש״ל וב״ח פסקו דאין קורע כ״א לאחר המועד עט״ז וש״ך ת״ו ועמ״ש בט״ז כאן:

בני אשכנז עמ״א ועי״ד ש״ח ס״ו נהגו להקל על אדם כשר שאין לקרוע א״כ אסור בחה״מ אבל עומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע אף בחה״מ ועי״ד שם בש״ך אות מ״ד מדעשה כלומר משמע העומד ביציאת הנפש אף במקום אשכנז י״ל דקורע בחה״מ וע׳ שם אות י״ב וצ״ע:

על חכם עמ״א עמ״ש אות ח׳ בזה אי״ה:

נסרים עמ״א ועא״ר אות ח׳ מיקל אף לגבי כותים יע״ש:

אין עמ״א תקמ״ג משמע אף במלאכה ד״ת יש להקל לצורך מצוה ע״י עכו״ם בחה״מ ע׳ מ״ש שם:

צדוק הדין עמ״א בי״ד ת״ג יע״ש ומ״ש וכ״ש בי״ט וצ״ע בת״ח מי שרי לדרוש עליו בלא הספד בי״ט ועמ״ל פי״ח מהל׳ אבל הסכים למהר״ם מלובלין הביאו המ״א ג׳ ומשמע אף שמתחיל אבילות יום א׳ מי״ט שני לדידן כבסימן תקמ״ח אפ״ה קורע ביום אסרו חג שמתחיל אבילות ממש עיין בתקמ״ח ומ״ש שאין ת״ח בזה״ז צ״ע עא״ר אות י״א. עד״מ סי׳ תקמ״ד עושין צרכי המת תופרין תכריכין מעשה אומן עף דחה״מ י״ל מ״ה וי״ט שני רק דרבנן יע״ש בי״ט אין מספידין אף בי״ט ב׳ אף לת״ח עמש״ל בתקפ״ח המתענה ת״ח בחה״ממ מיתב תענית לתעניתו היינו אחר המועד וי״ל עד אחר א״ח: