פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תסז:ב

קודם עמ״א כ״ה לשון הר״מ ז״ל פ״ה ה״ט כדי שיכלה קודם פסח וכ״ה בגמרא מ״ב קבא היינו לעכו״ם כי היכי דכליא קמי פסחא היינו דליהוי ס״ס כו׳ (עלח״מ שם שמא יאכלנו אחר הפסח משמע כח״י א׳ קמח בניכר ועובר ב״י ויאכל איסור אחר פסח וה״ה דהמ״ל ב״י וי״ל מבטל ליה כמ״ש א״ר שם אבל יאכל אחר פסח אף בטלו אסור כמבואר בתס״ח ותס״ט) ובשעה ה׳ אף מעט אסור לעכו״ם דליכא ס״ס אף באיסור דרבנן ביצת נבילה אין מוכרין שאין עושין ספק דרבנן לקולא לכתחלה ומ״ש תוס׳ ע״ז דאל״ה י״ל ההוא דע״ז היה קודם ואח״כ פסחים והדר ג״כ מע״ז וקבא מעט לעכו״ם שרי אף באיסור לז״א דא״כ איך טעה פעם ב׳ ותרי המעשים בב״א הוי ואפ״ה הוצרך לסיפא. וי״ל להר״מ ז״ל לא הזכיר שאין ניכר החמץ וע״ז קדים וכאן בביקוע וטעה שניכר ואותביה דיטחון קמח ער״ן עט״ז א׳ ומ״מ א״כ למה לי דכליא קודם פסחא וי״ל כי היכי דכליא כלומר שאסור לשהותו וצריך למכור מעט לעכו״ם כי היכי דכליא החמץ מרשות ישראל קודם פסח ובע״פ בשעה ה׳ נמי שרי ודברי הכ״מ י״ל דס״ס נמי אין עושין לכתחלה בידים דאל״כ בלא ביקוע דהוי רק ספק חמץ עמ״א י״ב לשתרי וע״כ מעט שרי דע״פ הרוב לביתו קונה ואת״ל דשמא ימכר לישראל שמא יכלה קודם פסח ומש״ה שרי ס״ס כה״ג והבן:

ומ״ש מיי״נ בי״ד קל״ד ס״ה צריך ביאור דשם מיירי שאין ניכר ומה בכך שיורגש הטעם מ״מ יבוא ישראל להפסיד ולטעימת איסור וע״ש בש״ך אות כ״ג וכ״ד ותוס׳ ע״ז מ״ט ב׳ ד״ה שקול ובפתיחה בריש הספר הארכתי בזה יע״ש. ועי״ד בש״ך נ״ז אות נ״א ופ״ד אות י״ז החיו בקמח מתולע למכור מעט לעכו״ם ויש לומר התם ס״ס איכא כמ״ש באות י״ח ומש״ה בצירוף טעם דלעצמו לוקח שרי. ומ״ש בשם כ״ה בשם רי״ט בי״ד חלק שני סי׳ ב׳ עיינתי שם וכתב דגן שנבלע ולא נתבקע אין איסורו אלא מדרבנן לשיטת הר״מ ז״ל (ער״מ פ״ה מחו״מ ה״ו וס״ח ובהקדמה כאן הארכתי) ואפ״ה לא ימכור לעכו״ם דאין עושין ספק דרבנן ולא ס״ס לכתחלה יע״ש ומ״ש כ״ה ס״ס היא ל״ד א״נ כמ״ש המ״א לקמן אות י״ב דגן שלא נתבקע הוי ספק איסור וא״כ שפיר הוי ס״ס ממש ומיהו נודע ספק האחד תחלה. ומ״ש לכאורה סובר בכ״ע מעט תלינן לעצמו לוקח דאל״כ אין עושין ס״ס בידים כבר כתבנו שזה רגיל וקרוב לודאי ובצירוף שניהם מתירין. ובמקום אחר הארכנו בזה אי עושין ס״ס בידים או ספק דרבנן ועסי׳ תפ״ז בט״ז אות ה׳ יע״ש. פ״ד ביצה א׳ ע״י חולי דמותר באשתו טס״ס אם מת י״ל דמותרת לכהן הואיל ואשתרי אשתרי ובשו״ת א׳ כתבנו בזה. אה״ע ה׳ מהריב״ל ס״ג סי׳ ל״ב: