פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תנ:ח

צא ואכול עמ״א עח״י אות י׳ ואמת בב״י בתמ״ח בשם אגודה דאסור ליתן בהמתו לעכו״ם ובספק שרי מההיא דע״ז ס״ג ב׳ ולכאורה דה״ק כהתם בספק שרי ה״ה כאן ולכאורה מהתם אין ראיה דחוש״ש משמע ספק נמי וכמ״ש הח״י והפי׳ בב״י דאסור ליתן בהמה לעכו״ם כשידוע שנותן חמץ ונראה שהעכו״ם עושה בשליחות ישראל ובשאר איסורין נמי אסור אמירה לעכו״ם משא״כ בסתם אין איסור משום שליחות ואי דנהנה מחמ״פ ע״ז מביא ראיה מע״ז כל שלא הקדים דינר שרי ה״ה כאן. ולפ״ז אין ראיה להתיר בחשש ואפשר מסברא כ״כ דעיקר כדיעה שנייה בי״ד קל״ב ס״ד דוקא הקדים דינר אסור ונהי דכאן החמיר משום חומרא דחמץ (דלא בדיל וכרת עפר״ח) בספק אין להחמיר דהוי כעין ס״ס וכאמור:

והוי יודע שמ״ש המחבר בתמ״ח ס״ז אסור ליתן בהמתו לעכו״ם מבואר בב״י דמדמה לפועלים כו׳ וכ״כ הפר״ח כאן דלדיעה שנייה דלא הקדים דינר שרי ה״ה בהמה כה״ג שרי וכמ״ש. אמנם י״ל כמ״ש הפ״מ שאלה י׳ אם העכו״ם מחלק בולדות וה״ה כשמשכיר לו חמור שרי אף שיודע שמאכיל חמץ דעכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד הביאותיו בתמ״ח. וע׳ תבואת שור בחידושיו לפסחים כ״א למכור בהמת לעכו״ם בפסח יש איסור תורה לכאורה לית כאן איסור תורה. אמנם לבי אומר לי שיש כאן איסור תורה דאין הנאה גדולה מזו שנתפטמה הבהמה מאיסור הנאה ול״ד לפועלים כלל ועיין לבוש בתמ״ח ס״ז שנהנה שמפטם כו׳ ומ״ש הב״י בסתם שרי אפשר דמש״ה שרי שנותן שכירות ועכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד ואין ישראל נהנה שיוכל לקנות דברים אחרים וע״ז מביא ראיה אף דאסרו בע״ז וחוש״ש משום שביעית דוקא הקדים דינר כו׳ סוף דבר באומר בפי׳ שיתן העכו״ם חמץ יש איסור תורה וה״ה שוכר סוס לעכו״ם שיתן חמץ נהנה הוא ומה בכך שהעכו״ם אדעתיה דנפשיה עביד וה״ה מחלק בולדות וצ״ע טובא בזה: