פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תמ:א

בי״ד עמ״א כפי דעתי ההדיוטית הם דברים פשוטים ראוים להאדון ז״ל כי הר״ב ז״ל י״ל רבותא כתב ל״מ לבעליו ואחריות ישראל פשיטא דעובר ואם סילק אחריות ודאי אין עובר אפילו ביד אחר וקיבל הב׳ אחריות אפ״ה אסור דעכו״ם א׳ תובע לישראל ונאמר דלא כמ״א גם בזה לכן הביא לשון ש״ג שאינו בעליו מיותר הא בעליו אין עובר אף שבעליו בסתמא רק ש״ח וישראל עדיין חייב בגניבה אפ״ה אין עובר דאף דלא קיי״ל כר״ת (עט״ז ב) שהרי השמיטו המחבר וכמ״ש בב״י בשם הרשב״א ז״ל שהרי״ף השמיטה וראוי להחמיר מ״מ ביד בעליו כ״ע מודים דשרי דאף ביד אחר אסור באחריות ישראל מגניבה י״ל טובא ביניהם גם התם עכו״ם ב׳ משאיל מקום לישראל ביתו של ישראל קרינן. ולפ״ז י״ל באם קיבל עכו״ם ב׳ גניבה שרי ואין עובר די״א כו׳ הגאונים בטור ואף דלא קיי״ל הכי בס״ד בחמצו של עכו״ם שאין הגוף שלו שרי יע״ש. והא דהשמיט המחבר אם הפקיד ביד בעליו דאין עובר והר״ב ג״כ לא ביארו בפירוש י״ל דמילתא דפשיטא הוא ועב״י עמ״ש הטור ייחד שאמר הנה הבית לפניך כתב שנזהר שלא מפרש ייחד קרן זוית דא״כ הוי חמצו ש״ג בביתו ש״ג ומה אתא לאשמעינן ופי׳ הב״ח בס״ג דלרש״י נמי ייחד קרן שרי אף באחריות יע״ש ולי ההדיוט קשה דא״כ אמאי לא פי׳ כתוס׳ באחריות וא״ש טפי הא דפריך שכירות קניא ובד״ה חמצו ש״ג המפקיד ולא קיבל אחריות דמותר לשהותו ואמאי לא פי׳ בין קיבל או לא קיבל ומחיצה בייחד קרן זוית ומדעת עכו״ם ואף אי גורס משום היכר הוי א״ש. ודברי הב״י י״ל דה״פ מ״ש הטור הנה הבית כו׳ לרש״י בלא אחריות ע״כ הכי פירושו דאי קרן זוית פשיטא בלא אחריות דשרי ומה אתא הגמרא לאשמעינן אלא הנה הבית לפניך וקמ״ל דלא הוי כאמר כנוס שורך ברשותי כו׳. והטור אף לר״ת לא הביא פי׳ אחר על ייחד כו׳ משמע אף לר״ת ייחד הנה הבית לפניך וע״ש בתוס׳ ד״ה ייחד בי״ת וברא״ש כתב ייחד מקום ועט״ז ב׳ ובא״ר וא״ז אות ה׳ וזה בזה והנלע״ד כתבתי. וע׳ ע״ץ ונ״ץ ולמ״ש א״ש:

והנה הח״י אות דה״ו השיג על המ״א בג׳ דברים א׳ מ״ש המ״א דביד בעליו אין עובר דליתא כיון שבא פ״א ליד ישראל והא דייחד (זוית) מהני בלא בא מעולם ליד ישראל. ב׳ מ״ש המ״א דאם עכו״ם ב׳ קיבל גניבה דשרי דאינו אלא בכ״ע צריך לבער (ואם הניח עכו״ם חמץ בבית עכו״ם חבירו וישראל קיבל אחריות להמ״א אסור דאין חילוק לדידיה בין בא ליד ישראל או לאו ולהח״י שרי ויבואר אי״ה לקמן). ג׳ מ״ש המ״א אם לא ביערו דאסור לאחר הפסח דאינו דישראל עבר והחמץ של עכו״ם הוא והנה בר״מ ז״ל פ״ד מחו״מ ה״ג עכו״ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל ישראל אחריות חייב לבערו ואם לא קיבל מותר לקיימו בפסח ומותר אחר הפסח שברשות העכו״ם הוא עכ״ל היינו לומר הא ברישא אסור לאחר הפסח. ומ״ש מחלוקת בירושלמי פכ״ש ומשמע דשרי הגירסא שלפנינו שם ר׳ יוסי אמר אסור חמצו ש״ג וישראל עבר עליה וכמ״ש הגאון המפרש (דפוס דעסויא התק״ג) דמש״ה אוסר ר״י דאע״ג דחמצו ש״ג מ״מ ישראל עבר עליה ובא״ר ב׳ הביא בשם ראב״ן ע״ב ע״ג דאם קיבל ישראל אחריות אסור באכילה ומותר בהנאה (ומוקי מתני׳ דפכ״ש חמץ ש״ג אסור באכילה ומותר בהנאה בהכי ובהירוש׳ מוקי לה במקום דאין אוכלין פת עכו״ם). ומ״ש הח״י דחמצו ש״ג בביתו ש״ג דשרי כשלא בא ליד ישראל מעולם הנח בב״ח ס״ג מבואר ההיפוך להעיטור ורמב״ן דמפרשי עושה מחיצה בקיבל אחריות היינו ביודע עכו״ם מזה הא כשעושה בלי ידיעת עכו״ם לא דשמא אין עכו״ם רוצה כ״א שיהא מונח ברשות ישראל ותיפוק בלא״ה שכבר בא פ״א ליד ישראל וי״ל דהב״ח ר״ל אף שעשה ישראל מחיצה קודם ועכו״ם שלח שלוחו וקיבל אחריות אסור דעכו״ם לא ידע מהמחיצה. ומה דמשמע מהב״ח דתרווייהו בעינן קרן זוית ומחיצה שיהא בית ש״ג דברייתא לא הזכירה כ״א ייחד והמ״מ פ״ד ה״ב ייחד ומחיצה הוא ו׳ הפירוד וצ״ע. ומ״ש המ״א דאם עכו״ם ב׳ קיבל גניבה שרי עט״ז ב׳ וי״ל דלא הוי תו גורם לממון ויש לצדד ועכ״פ לאחר הפסח שרי. ומ״ש הח״י אות א׳ הר״מ ז״ל כתב קיבל בפירוש כולי וקשה דלהר״מ ז״ל דבעינן דוקא גניבה פשיטא דוקא בפירוש דבסתמא לא הוי אלא ש״ח עח״מ רצ״א:

ומ״ש המ״א לאחר הפסח רשאי ליתן לעכו״ם דאומרים כו׳ ואפילו בפסח אפשר רשאי ליקח. ומ״ש שמא ימכור לישראל היינו במקום שקונין פת עכו״ם ויש תקנה שיחתוך לחתיכות דקות עי״ד ועסי׳ תס״ז במ״א ב׳ אפי׳ איסור דרבנן ביצת נבילה אין מוכרין וראייה באיסור הנאה ראיה נכונה ובעט״ז כתב בגליון הג״ה ולא הבינותי מ״ש לדחות ראיית המ״א כי אין ביעור חמץ חל כלל על בעלים:

ואם הפקיד עכו״ם חמף אצל ישראל וקיבל אחריות ולית כאן מה תקנתיה ימכור א״א ימכור החדר לעכו״ם ויבקש ממנו שיקבל אחריות גניבה בטובת הנאה ויתן לו דבר מה וכמ״א:

יראה לי מי שהפקיד חמצו אצל החשוד על השבועה והנפקד התנה בפירוש שיהא פטור אף מפשיעה כשבא הפסח אין הנפקד עובר ואף דהוי לכאורה גורם לממון שאם נגנב והנפקד שלח יד דצריך לישבע שאין ברשותו ושלא שלח יד ואם המפקיד טוען ואומר אני יודע ששלחת יד חייב הנפקד לשלם אם נשבע המפקיד עח״מ צ״ב ס״ח וי׳ וסמ״ע כ״ח מ״מ הא לא שלח יד ואף אי שלח יד ל״ח שמא יטעון המפקיד שקר דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ולאו גורם לממון אבל אם שלח יד והמפקיד ראה זה חייב לבערו דגורם הוא שמא נגנב בימי הפסח ונשבע המפקיד כאמור ונ״מ עוד באם הפקיר המפקיד חמצו שי״א ביש עדים מקילין לאחר הפסח עסי׳ תמ״ח או מת המפקיד ואפשר לבנו לא קנסו באם הניח יתומים קטנים כאן הנפקד עובר אסור לאחר הפסח וכאמור ואי״ה בתמ״א אבאר עוד (בהמה לסקול ואיסור הנאה ד״ת אומר רש״ל):