פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם תלג:י

אבל עמ״א עב״ח ולכאורה דבהפקר הבדיקה רק מדרבנן ובדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ולא אמרינן בחצר שלא יבטל והוה דרבנן כיון דצריך לעשות הביטול תו צריך לעשות כדינא כל הבדיקה ויש לומר עוד דגם אם נאמר מ״ע מ״ה לבער חוץ מהעולם אף לרבנן דר״י מנותר ושריפה א״צ מק״ו מטעם כל דין כו׳ ובעשה ספק מ״ה לקולא רק מדרבנן אף למ״ד ספק תורה לחומרא מ״ה היינו בל״ת דיליף מן חמור הא עשה רק מדרבנן. הנה הא דאין ספק מוציא מידי ודאי לכאורה מדרבנן דספק הרגיל הוי כרוב וסמוך כו׳ ובדרבנן ל״ש סמוך דהוי ספק שקול לקולא בדרבנן כמ״ש בפריי לי״ד ק״י ואי״ה אבאר זה ועמ״ש בפתיחה כוללת אי״ה מ״ה והדברים ארוכים אין עת האסף פה:

ואמנם המ״א ז״ל תירץ דבפסחים ט׳ ב׳ איתא שני תירוצים ל״א ודאי גררה אמרינן א״כ בעורבים מצוים הוי ודאי לא ספק (ער״מ פ״ט מה׳ ט״מ הי״א השמיט תי׳ ב׳ ודוקא ספק נפל מטעם ס״ס בד״ת ספק לחומרא משא״כ כאן בטלו בדרבנן יש לסמוך אתי׳ ב׳) ובר״מ פ״ב ה״ד הזכיר עופות וכ״ה בטור והמחבר הוסיף עורבים לומר דאפ״ה לאחר זמן איסור אין להניח שמה. ובר״מ פ״ב ה״ד לא הזכיר בחצר ודאי חמץ אם צריך בדיקה ובה״ו ברפת כתב ודאי צריך בדיקה דרפת אין ספק מוציא מודאי משא״כ עורבים ודאי גררוהו בדרבנן עכ״פ אמרינן. ומ״ש המ״א דבסמ״ק כו׳ הקשה בח״י אכתי מה פריך מחצר דלמא בעופות ודאי חמץ וא״ר אות ט׳ יע״ש. ומ״ש וכ״מ בס״ח באות ט״ז. ומ״ש על הב״ח דלא דק עב״ח דקדק ממ״ש הר״מ ז״ל פ״ו ה״ו דרפת ולילין ואוצרות יין ושמן א״צ בדיקה אא״כ הכניס חמץ דודאי חמץ צריך בדיקה דלא קאי ארפת רק אאוצרות יין ושמן. ואף למ״א ברפת צריך בודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי באכלוהו י״ל דאלישנא קאמר דלא דק והבן. ועח״י אות י״ב והנה לאחר זמן איסורו ל״ד אלא כשיגיע זמן דביעור וכ״ה בלבוש ס״ו ודאי חמץ כשיגיע זמן איסורו ומ״ש ב״י לכאורה אף בטלו נמי ואי״ה בתמ״ה יבואר עוד:

שאלה חצר ובית בדוקים ואתו ב׳ עכברים חמץ ומצה כו׳ מהו הדין:

תשובה יראה הדין פשוט כל שבטלו תולין בדרבנן ואף דהחצר ג״כ בחזקת בדוק כל שאין מקלקלין החצר דקודם זמן איסורו יכול להשליך בחצר שהעורבים וכה״ג תולין עמ״ש בפריי לי״ד קי״א שם יראה דתלוי במחלוקת הט״ז כאן ותמ״ה ה׳ ומ״א כאן וכדכתיבנא: