פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם מא:א

עמ״א לכאורה הלשון דחוק שהרי הר״ב אומר כן כאן בהג״ה ליישב דברייתא עם רבי שילא לא פליגי והנושא משאוי במקום שדרכן בכך. שוב ראיתי שדבריו בנוין על אדני פז וקו האמתי דמדלא כתב וי״א (עמ״ש בט״ז) ש״מ דהר״ב לא בא להשוותן. אלא דהגיה דדבר שדרכו בכך שרי ע״ז כתב ד״ק רציצה הוי ואפי׳ דרכן בכך אסור ולא היה להר״מ ולהמחבר להשמיט זה. דנהי דר״ש חולק לחומרא באין דרך ליתן אבל בדרך ליתן מודה ר״ש ד״ק אסור וברייתא דנושא משאוי היתרא אתא לומר דפחות מד״ק שרי דלא כר״ש ובד״מ בא להשוותן ופירש מקום שדרכן להוציא משוי בראשו הוי כמצנפת וזה צ״ע לדינא. ומה שנרשם בהג״ה ב״י א״י מה הוא ובב״י אין זכר למו רק הם ד״ע ונלקח׳ קצת מד״מ וכדבתיבנא. ויראה דברייתא בכל היום מיירי לא בק״ש ובתפלה ואין להאריך. ועיין צ״ז ס״ה:

ד׳ קבין עמ״א. ועב״ח מיקל במצנפת אע״פ שהוא כבר ד״ק אפ״ה כל שדרכו בכך שרי ועמ״ש בסמוך ומיהו ודאי רציצה שדוחקת התפילין ממקומן ודאי אסור כמ״ש בט״ז אלא הך רציצה שמונחין במקומן בדוחק:

מה שפסק המחבר כר״מ נגד רי״ף ורא״ש י״ל שאין ברור כי הם העתיקו הכל וסמכו דהלכה כר״ש דאביי כוותיה עב״י. עט״ז הקשה ב׳ תנאים ל״ל ולמ״ש רש״י שם א׳ דאי ד״ק לחוד ה״א אפי׳ במן הצד אמר רוצצת ורוצצת לחוד ודאי לא סגי ומפרש שיעורא בהו ד״ק היה רציצה: