פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שכג:יד

מותר עמ״א תה״ד נ״ד משמע דאף לשער רק בדעה ומראה עיניו הא למדוד לא אע״ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים. ולהוסיף איסור דרבנן נמי אסור לדידן יע״ש והמ״א כתב אף להמחבר בצ״ט דאיסור דרבנן שרי להוסיף בשבת לא עט״ז שם ונ״מ בעבר ובטלו שוגג מותר ומזיד לאחרים מותר בי״ד צ״ט ס״ה ובשבת יש לו דין מבשל בשי״ח ומטביל כלים בשבת בר״מ פכ״ג ה״ח במזיד עד מ״ש וכאן באות י״א ובתה״ד קשה מ״מ אין נ״מ ויש עוד נ״מ באופן דמצינו לפעמים דמבטלין איסור עמ״ש בפריי לי״ד צ״ט. וכתב המ״א כ״מ שהוא רק חומרא ומדות חסידות אין זה מתקן הא כל דאסור דרבנן מתקן כבאות י״א בשם המ״מ וכ״כ התה״ד שם בשם הר״ח א״ז חיה ועוף דרבנן אסור בשבת להוסיף וחתיכה שנאסרה כ״ק יש הפרש כמו שאגיד אם ע״י עירוי אפשר דאסור להסיר הקליפה דנראה כמתקן וע״י תתאה גבר דחומרא בעלמא י״ל דשרי כבסי׳ תס״ז במ״א אות ל״ג וצ״ע בכל זה די״ל לקולא אף מדינא:

ודע דבתק״ט סעיף ה״ז אין מגעילין כלים בי״ט באפשר מעי״ט הא א״א שרי בי״ט כמו כלים טמאין שנטמאו בי״ט ואמנם ברדב״ז ח״ג שנדפס מחדש שזכיתי לראות בו בסי׳ מ״ב כתב אם עושה מלאכה שמחמם מים הוי מכשירי אוכל נפש אסור בכל גווני ואם צריך לחימום המים מותר בכל גווני וליכא מתקן דראוי ביבש ול״ד לטבילת כלים דלא חזי למידי. וכעת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבכלי טמא הוי בימי טומאתו וחולין כמ״ש המ״א ואי״ה בתקי״ט יבואר. ואפשר דשוין המה הגעלה בכלי בית קיבול עם כלים טמאים בד״ת אסור בנטמא מעי״ט ובאפשר להגעיל מעי״ט ובדרבנן נט״ל ואיסור דרבנן י״ל דשרי כמו ולד הטומאה:

ולפ״ז אשכחנא פתרי דרשאי להגעיל כלים בשבת אם יש לו מים חמין בכ״ר שיס״ב הועתק מאש להגעיל בו עכ״פ כלי שנאסר ע״י עירוי דא״צ מעלה רתיחות או ע״י עירוי להגעיל אם הוא אחר מעל״ע או איסור דרבנן אף תוך מעל״ע דיש ס׳ נגד הקליפה הואיל וראוי להשתמש ביבש דומה לולד דרבנן דלית כאן תיקון גמור. ואי לאו דמסתפינא מחבראי הייתי אומר כן אבל פשט הלשון בתק״ט משמע דאסור דל״ד לכלים טמאים דחזי להך תשמיש גופא משא״כ זה דוקא ביבש ל״ד ליה. ואי״ה בתק״ט יבואר עוד וכאן אין להאריך. ע׳ י״ו: