פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שכא:ז

להניחם עמ״א צנון לטבל לאלתר הב׳ (עט״ז א׳) שרי ולהניח לסוף הסעודה אסור דהוי עיבוד מדרבנן ולמלוח שתים ביחד אסור דנראה ככובש כבשים בצונן אכל ביצה באותה סעודה אין בו עיבוד ושתים ביחד אין דרך כבשים ע׳ אות ה׳ או כמ״ש המ״א שם יע״ש אבל מסעודה לסעודה הוי מליחה כביסה ועיבוד אף בשר וביצה ע׳ לבוש ומ״מ הך סעודה אחריתי לאו פירושו כבשי״ט ס״א התם אין תלוי באיחור וקדימה משא״כ כאן תלוי בזמן רב וכדרך העולם מאחרין מסעודה לסעודה כו׳. ומ״ש אינרק״ש חיין עט״ז ב׳ שומים ובצלים דהר״מ ז״ל נקיט כיוצא ולהר״מ משמע דוקא אוגרקי״ש וכדומה ומ״ש שמן תכ״ף שרי כמו לרבי יוסי שבת ק״ח ב׳ היינו מלח תחלה כל שאין בו מים רק שמן מיד אחר המלח לא הוי מליחה ושרי כמו לרבי יוסי במי מלח כו׳ ואמנם במי מלח אפשר אסור כה״ג עמ״א ד׳ מ״ש אף נותן שמן אסור היינו לבסוף יע״ש. והביא תוס׳ חולין י״ד א׳ ד״ה ונסבין וא״ת איך יכול לאכול בשבת והא אסור למלוח שעבר ומלחה משמע דמליחה אסור בשבת דמיחוי כמעבד וכ״ש אי דם איברים שלא פירש היה אסור דהוי מתקן ואף לדידן מותר נ״מ בשר ג״י בלא מליחה דאפילו הדחה אסור דמתקן הוי כמ״ש אח״כ גם הדחה מרכך הבשר זהו גופא תיקון הוה. אבל תוך ג״י לאכול חי באומצא מותר להדיח כהדחת הכוס דשרי. דאל״כ אמאי לא הקשו התוס׳ איך יכול לאכול בלי הדחה ותוך ג״י היה תיקון אף דמדרבנן הוא מ״מ כל שא״א בע״א אסור ומ״מ קשה אדרבה הא אפשר בצלי הוי כבסי׳ שכ״ג אות י״א יע״ש. ולטלטל מים לצורך המוקצה לכאורה קיי״ל כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אלא דהדחה בעי שפשוף נגיעה בה ונגיעה לצורך המוקצה אסור ובמהרי״ל י״ל דנפל בצק על כלי היתר להדיח דשלא יחמץ כו׳ ומ״ש ליתן בשר בחומץ שרי משמע כדי שיתן על אור וירתיח בחומץ חזק נמי שרי אף דהוי כבוש ממש וראוי לאסור להמחבר כר״מ נראה ככובש כבשים אפ״ה התיר האדון ז״ל עט״ז ג׳ בזה. עתו״ש בשם א״ז דזקנו הגאון ז״ל היקל ע״י עכו״ם והוא היקל בשעת הדחק על ידי ישראל ומיהו אם מונח בכלי ושופך עליו ודי בשריה יראה להתיר אבל אם מונח כך דצריך שפשוף צ״ע ויש להקל ע״י עכו״ם עסי׳ רע״ו י״א עיין י״ג: