פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שטז:יז

שלא עמ״א בתוס׳ ור״ן ר״ש שמונה שרצים דלא כרש״י הרכיב שם שאין במינו ניצוד וכר״ש יע״ש. ומש״ה כתב המחבר להרמב״ם חייב כר״י דמשאצ״ל חייב וע׳ אות י׳ וי״ב ומשמע להרמב״ם שאר שרצים אין במינם ניצוד ומש״ה פטור שלא לצורך. אבל המחבר סובר דטעם משום משאצ״ל ומש״ה להרמב״ם חייב. ועתי״ט ד״ה שלא הקשה על הרע״ב והד״מ וא״י למה חרה אפו על הרע״ב דפי׳ אין במינו ניצוד ולא סיים כר״ש והר״מ אפשר נמי הכין הוא ומ״ש פ״י מה״ש שאר שרצים שבמינו ניצוד הא יש בהם שאין במינו ניצוד ג״כ כאמור:

עיין תוס׳ ר״פ ח״ש ד״ה הצדן הוקשה להם למה לי כו׳ ולא קושיית הר״ן דמ״ש רישא ומ״ש סיפא די״ל תירוץ הר״ן משא״כ קושיית התוס׳ דפשיטא דמשאצ״ל בכל שבת פטור ואהא תירצו וכתבו דמש״ה יש חילוק בין ח״ש כו׳ והמחבר ברישא השמיט סתם וסיפא נקיט סתמא פטור וע׳ טור ואין להאריך:

השולה דג כו׳ הר״מ ז״ל פי״א מה״ש ה״א ממ״ש אסור לומר לעכו״ם היינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע ועמ״א תצ״ז ו׳ דבבלי ק״ז ב׳ משום נטילת נשמה עד שיבש כסלע ופירש״י מוכרח הוא דלירושלמי מיד שהעלהו אין שיעור דהוי קוצר דמפריש ממקום גידולו. ואם הניחו ביבשה ובא א׳ והמית אותו קודם שיבש כסלע חייב לאחר שיבש כסלע צ״ע. וי״ל בלא״ה אסור לומר לעכו״ם ליטול דהוי מוקצה וי״ל טלטול לאחר יד שרי בישראל שרי בעכו״ם כדרכו אי לאו משום נטילת נשמה כבסי׳ רפ״ו אות י״א ומ״מ שם טלטול מהצד לצורך היתר לילך בו משא״כ ליקח דג וי״ל שלא יסריח המים ג״כ הוי לצורך היתר. ומ״מ קשה כמ״ש דאם הוא לוקח משם וליתן מיד לתוך בריכה של מים אין איסור ע״י עכו״ם רק להניח כך אסור: