פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שו:כ

בא״י עמ״א הביא דברי הר״מ ז״ל פרק ששי דשבת הלכה י״א הלוקח בית מעכו״ם בא״י מותר לומר לכתוב בשבת שאמירה לעכו״ם שבות ומשום ישוב א״י לא גזרו בדבר זה וסוריא כא״י בדבר זה. פירשו ז״ל מלת דבר זה דסוריא כו׳ ורישא א״י איך יתפרש והנה בכתב שלהם הוי דרבנן כמ״ש בד״מ ה׳ ובכתיבה שלנו אסור ועמ״א שי״ן מ״ם אות יו״ד (ובא״ר אות כ״ד ובד״מ כאן מבואר כן וב״ש באה״ע קכ״ו א׳ כתב בפשיטות דחייב בשבת בכתב עכו״ם ולמ״ש הד״מ כאן יצוייר בפשיטות גט שכתב בשבת בזדון וכשר וכאמור) ועסי׳ שפ״ח במומר לחלל שבתות מדרבנן ע׳ תב״ש י״ד ב׳ (ועמ״ש בפתיחה כוללת) ומ״מ קשה דבר״מ י״ל דקנה בחול ואומר לכתוב בשבת הוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי לדעתו ז״ל כבסי׳ ש״ז ס״ה משא״כ המחבר דכ׳ מותר לקנות בשבת הוי שבות לחודיה ושרי משום ישוב א״י לא גזרו ברבר ז״ה אף האידנא שאנו בין האומות וליכא לא תחנם לעכו״ם כ״א ישוב א״י לבד התירו שבות לדבר זה כ״ש לכתוב אמירה לעכו״ם אף כתב שלנו והמ״א הקשה למה נדחה דרבנן מפני דרבנן כל בד״ת לא הוי דחי דשבת עשה ול״ת. ואם היינו אוסרים מו״מ משום עובדין דחול לחוד הוי א״ש ור״מ לשיטתיה עמ״א אות ט״ו וא״ר י״ח די״ל מעשות חפצך ואין מקדישין צ״ע ואין להאריך בזה: