פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שה:ו

לא עמ״א גמרא נ״ד ב׳ ובתוס׳ שם ד״ה משום משאוי אינו דבטל לאפסר ומינה באין אפסר משאוי הוי ולשיטתם נ״ב א׳ ד״ה או דכל נוי אף דרכו בחול אסור והוי משאוי כו׳ ולרש״י א״צ לזה וע׳ אות א׳ בזה והסמ״ג כתב משאוי יש לומר כתוס׳ ובאין אפסר ולפירוש זה אף חתולים וכדומה דל״ש חינגא אסור ברה״ר משום משוי וכתב דבחצר שאין מעורב וה״ה כרמלית שרי בהמה הדא דכל שבות באדם בבהמה לא גזרו א״כ שביתת בהמה בכרמלית לא גזרו וכ״מ בתוס׳ נ״ג א׳ ד״ה מהו וד״ה מאי לאו יע״ש (ט״ס נ״ו ונ״ב) ובט״ז ט׳ כתבנו שתוס׳ לשיטתם ולרש״י אין הכרע י״ל כל שיש איסור תורה ברה״ר גזרו בחצר. והעלה כל שאריג הזוג בכסותה דל״ש דלמא נפיל ואתי לאתויי כמ״ש התוס׳ נ״ח א׳ רק חינגא ובאין אפסר משום משאוי כסמ״ג בחצר שאין מעורב ואף כרמלית (דחמור מחצר עתוס׳ דף ס״ד ב׳ וש״ג סי״ח) שבות כבהמה ל״ג אבל זוג בצווארה דלמא מפסיק שבות דאדם הוא דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר אסור אף חצר שאינה מעורבת עתוס׳ נ״ד ב׳ ד״ה משום ולא״ש שבות בבהמה כ״א השייך לבהמה. וחינגא אף מבוי מעורבת כל דשייך רבי׳ אסור ואוושא מילתא וכל דבר דרבנן מ״ע בחצר שרי הא מבוי דשכיח רבים אסור ובתקכ״ט ב׳ ובי״ט ל״ש כלל הוצאה אפ״ה אסור משום חינגא ומ״מ צ״ע דרה״ר מיחזי כחינגא ומנלן מבוי המעורבת או אינה מעורבת דכ״ש כ״כ רבים. והתו״ש אות כ״ז תמה על המ״א דבקנ״ג דוקא משום כ״מ שר־י יע״ש והן אמת ברס״ו ס״א עכו״ם ובהמה עכו״ם עדיף היינו דבהול על ממונו ומניחו י״ל שיהא מחמר או יעבור על שביתת בהמתו ובקל יבוא לידי עבירה לכך עכו״ם עדיף אבל היכא דליכא בהול על ממונו מורה הלשון בבהמה מותר לכתחלה בלא שום אי שרית ליה וכדכתיבנא ומ״ש באות י״ז בתקי״ו כתב המ״א דאפילו חצר אסור וכאן חצר מותר י״ל ג׳ ב״א הוי כרה״ר כמו לענין טומאה משא״כ כאן חצר שרי אף שיש ג׳ ב״א דהתם מיתעביד בכך ומבוי אסורה. ע׳ אות ט״ו אי״ה: