פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שד:ח

שלא עמ״א כבסי׳ רע״ו ס״א עכו״ם שהדליק בשבת בשביל ישראל אסור אף למי שלא הודלק בשבילו אטו יאמר לו ולמ״ש מותר כדי שיעשו מ״ש צדוקי ומומר משום לפני עור כו׳ ולי העני לי יש בכאן שאלה קטנה וזו תוארה:

נסתפקתי במומר לכ״ה או ע״ז ושבת דדינו כעכו״ם אם ישראל אומר לו לחלל שבת אי חייב המשלח כי קיי״ל אין שלד״ע וממרוצת לשון הסמ״ע בח״מ קפ״ב ב׳ יאמר סברת״י שלא ישמע לי ובמומר שיצא מהכלל וכ״ש להכעיס ודאי ישמע לו ועושה בשליחותו אפשר חייב שולחו מ׳ה ואף אם נאמר דברי מי שומעין כפשוטו מ״מ כה״ג י״ל דיש שלד״ע וה״ה בחייבי מלקות וכדומה אם מומר בכך מתחייב שולחו ופסול לעדות כי רשע מקרי. וכ״ת מומר לאו בני שליח דלאו בני ברית הא בורכא דישראל הוא ומחוייב במצות. ומנא אמינא לה מהא דאה״ע סי׳ קכ״ג ב״ש ה׳ משמע דמותר לכל הדיעות רק שאין כותב לשמה הא בר שליחות הוא וגם מומר מגרש ע״י שליח הולכה והן אמת שבגט פשוט קכ״ג הביא דיעות ולהלכה קיי״ל דמומר עושה שליח. ואי״ה בפתיחה כוללת אבאר עוד גם תדע היכא דהשליח שוגג ולא ידע שהוא שבת או אנסוהו המשלח יש שלד״ע ע׳ ב״מ פ״ק ובש״ך ח״מ קפ״ב א׳ כל היכא דבע״כ או לא ידע ל״ש דברי מי שומעין וחייב המשלח ועח״מ שפ״ח סט״ו וש״ך ס״ח יש מחלוקת בזה עב״י שם בשם תשב״ץ ולבוש כתוס׳ גרמי והבן. ש״ז ט״ז ד׳: