פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שד:א

על עמ״א. מ״מ פ״ב מה״ש הי״ד ובעשה למען ינוח עבדך (דברים ה׳ י״ד) בעבד שמל וטבל ולאזהרת רבו למונעו בעשה דאי לעצמו כבר נאסר לא תעשה מלאכה אתה ועבדך ואי בעשה שוה לאשה עכ״ל מ״מ שם וקשה א״כ לא תעשה מלאכה עבדך למה לי לעצמו בלאו הא שוה לאשה בלאו ואף בעשה כל שישנו בשמירה אם לא לאזהרת רבו בלאו ושם משמע רק בעשה ומיהו מלקות ודאי ליכא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וגם אין בו מעשה. וביום טוב אם מצווה כמו שביתת בהמה למ״ד דאין מצווה בי״ט ה״ה עבדו ובתק״ו הביא הב״י מחלוקת אם מצווה בי״ט על עבדו יע״ש ואי״ה שם יבואר ואם משכירו לעכו״ם רשאי דעכו״ם לא יעשה מלאכה בע״כ של עבד ויש לעבד נאמנות על זה ואם עכו״ם אלם ועושה בע״כ אם יפקיר עבד יזכה בעצמו בו עמ״א רמ״ו אות י״א וע׳ ~י׳~{יו״ד} רס״ד סעיף ס״ד ואם הניח לעבדו לעשות מלאכה אם לוקה הרב מ״מ אפשר ללומדו ממ״ש הר״מ ז״ל פ״א מחו״מ ה״ג הניח חמץ ברשותו לוקה מ״מ ובפתיחה כתבנו דעב״י מצי לומר שבטלו בלב דמ״מ א״צ התראה וע״כ על שהניח חמץ ועבר מדרבנן לבער חמץ כ״ש עשה ד״ת אע״פ שלא עשה כלל מעשה ובא״ר א׳ בשם החינוך דעובר בלאו: