פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם שא:כז

אבל עמ״א דוקא כשא״א לו לילך כלל בלי מקל שרי מ״מ פי״ט הט״ו מה״ש יע״ש וע׳ לבוש משמע הטעם דילמא אתי לאיתויי ד״א כיון שאפשר לילך קצת בלא מקל אבל משאוי לא הוי דמ״מ יש בו צורך קצת אבל אנשים חשובים שנושאים מקל רק לכבוד י״ל משאוי הוי אלא דתכשיט הוא ומ״מ איסורא דרבנן איכא והוכיח מד״א דף ס״ג דאמר תכשיטין הן לו ומ״מ אוסר לכתחילה ול״פ מן חיוב חטאת להיתר גמור אלמא תכשיט בידו איסורא איכא ובתוס׳ ס״ב א׳ ד״ה והתניא (ובא״ר ותו״ש כתבו הכא איכא היכרא דידעו לכבוד) ועוד האריך מסי״א וא״ר ותו״ש ליכא כאן מ״ע דידוע שלכבוד נושא ומ״ש כסא עט״ז אות י״ב ומ״ש לכבוד ליכא זילותא דשבת וי״ט צ״ע קצת דא״כ כסא שנוהגין כן מפני הכבוד יהא מותר אף אין רבים צריכין לו עסי׳ תקכ״ב:

אעתיק כאן בקצרה מ״ש בחידושינו שבת ס״ו א׳ מ״ש הר״ב בהג״ה מנעל עץ שרגל נכנס בו שרי וכן פנטי״ש ויש מחמירין משמע רק פנטי״ש ואף אם נאמר אמנעל עץ מ״מ דיעה א׳ בסתם נוהג אף להר״ב כמ״ש באו״ה שלי עי״ד רמ״ב ובאה״ע סי׳ קס״ט סל״א הביא ב׳ דיעות אי חליצתן קיטע כשירה ולמ״ד פסולה ע״כ בבריא שהולך במנעל עץ אפ״ה לר״י אוסר דלאו מנעל הוא ומשאוי או משלפיה דאין מיהדק וכמ״ש הג״א כאן ולמה סתם כאן כדיעה א׳ דמותר:

והנה באה״ע קע״ט סכ״ב בהג״ה עץ ומחופה עור חליצה כשירה ולא ביאר אם בפנים או חוץ ובהג״ה בשבת בפנים ועב״י בשם הריב״ש דחולצין בו היינו בפנים דלא משליף מרגל וזה לפי׳ התוס׳ שבת ס״ה ב׳ דמשלף וחליצה דא״י להלוך כראוי אבל למ״ש רש״י כאן ויבמות ק״ג א׳ לד״מ חשיב מנעל ולרבי יוסי לא חשיב מנעל ומחופה עור בחוץ הוי מנעל ודרך לצאת בשבת וחליצה ותליא בב׳ פירושים וע׳ לבוש כאן בקיטע הטעם משאוי משמע דבעינן עור בחוץ ואגב גררא ב״ש שם כ״א עץ מחופה עור דיעבד בחה״ר כתב ביבמות אף לכתחילה והנה בשבת במחופה עור יוצא לכתחילה ה״ה חליצה וביבמות במשנה תנן עם הני דלכתחילה לא שאין שלו ושמאל בימין יע״ש בגמ׳ ק״ג ב׳ ומ״מ הרא״ש יסבור כחה״ד יע״ש והר״ב שכ׳ מנעל עץ יוצא בשבת ולחלק בין קיטע שאין יוצא שאין עשוי כ״א שלא יראה חסר רגל וכדומה וא״כ מתני׳ דריש מצות חליצה בסנדל עץ אתיא כפשטה ולמה זה מוקי אבות דשמואל ק״ג ב׳ במחופה עור דוקא וכ״פ באה״ע קס״ט סכ״ב בהג״ה באין חולק כלל ובגמ׳ משמע שבת וחליצה דא ודא אחת הוא ומ״ש הר״ב פנטינ״ש אם עץ מחופה עור בפנים הא עץ לבד נמי אם לא פנטינ״ש גרע טפי כעין פנטופלין שלנו וע׳ שו״ת הרשב״א תר״ז וע׳ יבמות ק״ב ב׳ הרא״ש הקשה לרש״י סנדל תפור בפשתן לא גרע מעץ מחופה עור היינו לשיטת רש״י כאן וק״ג דלאו מנעל ע״כ מחופה עור בחוץ קאמר וברש״י יבמות ק״ב ב׳ ד״ה הקיטע פי׳ כמ״ש התוס׳ כאן:

ע׳ יומא ע״ח ב׳ אלא אמר רבא יע״ש היטב יש בו ג׳ שיטות א׳ דעץ מנעל הוא ואסור ביוה״כ ובשבת לר׳ יוסי דמשליף כו׳ אבל שאר מינים שרי ביוה״כ כהני אמוראי דשם ב׳ שיטות בעל המאור דרבא באמת אמר דהני אמוראי שלא כדין עשו ואסור בגמי ושעם דמגין הוא ורבא דנפיק בדיבלא עשבים אין מתקיים ואין מנין ושרי וא״ש קושיית מלחמות יע״ש ויש מקום לשיטה זו יבמות ק״ג א׳ רבא משני כולן ר״מ האי מגין והאי לא מגין ור״מ ל״ד ה״ה רבי יוסי ולאפוקי ריב״נ כמ״ש בחה״ר ושאר מפרשים שם ושיטה שלישית הרי״ף ז״ל ובר״ן ז״ל שם דכ״ע מנעל הוא במחופה עור (בחוץ) ובלא עור עץ נמי לאו מנעול הוא ושרי ביו״כ והנך רואה לרש״י קשה בין לאביי ורבא ביבמות שם שעם למה חולץ ולרז״ה א״ש לרבא עכ״פ ור״מ ל״ד אלא לאפוקי מריב״נ ולרי״ף א״ש רבא ודוקא ר״מ ולא רבי יוסי דסובר בקצוות פליגי לר״מ קיטע בשל עץ בלי עור נמי יוצא סתמא אמר כל דמגין הוי נעל לבד עשבים והיינו דיבלי דרבי יוסי סובר באין מחופה עור לאו מנעל ומחופה עור בחוץ נמי לא דמשלפה ולא חולץ דאין ראוי להלוך דמשלף כמ״ש התוס׳ בשבת ולשיטתיה ע״כ ברייתא בדוקא ר״מ לא רבי יוסי ושעם וגמי נמי מגין ואנפליא של בגד אין מגין וא״ש לרבא משא״כ לאביי קשה וע׳ תוס׳ יבמות ק״ג א׳ ד״ה אנפליא. ושוין ביוה״כ אסור לכ״ע לר״מ בלא מחופה עור דמנעל הוא ולר׳ יוסי במחופה עור בחוץ עכ״פ אסור. וא״ת מנלן דפליגי ר״מ ור״י בתרתי י״ל ממשנה יבמות משמע דמנעל לא מיקרי אלא עור ועכ״פ מחופה עור בעינן וכדכתיבנא:

ובדברי קדשו של הר״ן ז״ל ביומא הקשה איך נפקי בשעם דמשאוי הוא ותי׳ דיומא גרים דכ״ע נפקין הכי ול״ד לקיטע אף דרכו בכך מ״מ כ״ע לא נפקי בהכי וסברא זו מוכח במקשה דאל״כ מה פריך ושוין לר״מ מנעול ולר״י משאוי ביוה״כ והני אמוראי נפקי בביתיה הרמב״ן שם בר״ן ומיהו י״ל דשוין משמע מחד טעמא וע׳ תוס׳ ישנים ביומא וי״ל קושיית׳ לרבא ג״כ לימא כסברת המקשה וביוה״כ כו׳ והבן זה:

עוד יש לראות במ״ש הר״ב בהג״ה כאן סט״ז פסק בבריא שרי בעץ וביומא דפריך ושוין לא ניחא ליה לומר דקיטע חולק ר׳ יוסי ואוסר הא בריא מנעל הוא דמשמע ושוין אקיטע קאי דא״י ביוה״כ וא״ש ומ״מ צ״ע הא בסי׳ תרי״ד פסק דיוצאין בשעם ועץ שרי כל שאין מחופה עור אלמא לאו מנעל מיקרי ונהי ביוה״כ לאו משאוי הוי דיומא גרים כסברת הר״ן ז״ל בשבת למה יוצאין בעץ ושעם וגמי דהוי משאוי אם לא דנימא די״ל בין שבת ליוה״כ דלא כסברת המקשה. ומלשון הש״ע סט״ו דאינו צורך הילוכו משמע דהוי משאוי לא דמשלפי וע׳ לבוש כאן ובתרי״ד דכתב עץ מחופה עור אסור וסיים שעם וגמי מותר לרה״ר ולא כתב עץ שאין מחופה עור שרי תראה כי ג׳ דינים יש עץ מחופה עור לנעו״ל אסור בביתו עץ בלא עור לרה״ר אסור דילטא שלפה ועירוב והוצאת ליוה״כ וגמי ושעם וגמי דמיהדק לרה״ר נמי שרי וזה דלא כלבוש מטעם משאוי אלא שלפה ואפשר תרתי קאמר דמשאוי גם שלפה. והנה סוגיא עמוקה ע׳ לח״מ פ״ג ה״ז העיר מפכ״ה דכלים ריב״נ ובירושל׳ יבמות (ד״ב) האריך שם. ע״כ העתקתי מחידושי: מ״ש המ״א בשם הרמב״ן ז״ל הקיטע ואנקממין פטור פי״ט הט״ו מה״ש ובלבוש כתב אנקטמין משאוי וכן בסט״ו מנעל משאוי וי״ל שלא הוציא כדרך המוציאין ע׳ אות כ״ט אי״ה מזה: