פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ג:יד

נשוי עמ״א כתב כעין מ״ש הט״ז י״ב ומתוס׳ נדה י״ג ד״ה אם שכתבו ורבינו הקדוש כו׳ משמע לכאורה שאר תנאים לא נתנו זה ש״מ דאף מדת חסידות ליכא ומ״ש מרבינו הקדוש ובאה״ע כ״ג פסק כרמב״ם ביאור דבריו דמתוס׳ נדה י״ג א׳ ד״ה אם משמע למטה מאבנטו ל״ד אלא על מילתו והוקשה להם כ״ע אסור ותי׳ דנשוי מותר ורבינו הקדוש החמיר וכ״מ מתוס׳ ע׳א לא מצאתיו כעת ד״ה אלמא יע״ש. ומ״ש באה״ע פסק כרמב״ם בסי׳ כ״ג ס״ד והם דברי הר״מ פכ״א מהא״ב דתחת טבורו נמי אסור לכל אדם הביאו הט״ז י״ד קפ״ב אות ג׳ יע״ש והיינו כר״ט וטבורו ממש קאמר. ומ״ש שלא ראה הט״ז התוס׳ בדיבור המתחיל אם יש לומר מכאן אין ראיה כי יש לומר דר״ט תחת טבורו ממש לא על מילתו דוקא א״כ מאי רבותי׳ דרבינו הקדוש אלא דכ״ע אסורים מטבורו ולמטה בלא הטלת מי רגלים הא בהטלת מ״ר שריין בנשוי לאחוז אפילו רבינו הקדוש אף במ״ר לא היה מושיט ועמ״ש התוס׳ במשנה נדה י״ג א׳ ד״ה כל היד יע״ש:

והוי יודע דהא דפסק כאן דמעטרה ולמטה או מסייע בביצים שרי השמיטו הר״מ ז״ל וסובר דאסור עכ״פ בעטרה עב״י והנה י״ל מדהקשו רבנן נעשה כרות שפכה לימא יאחוז בעטרה או ביצים מחמת קושיית התוס׳ ריש כל היד דהא מותר לבדוק בעטרה יע״ש ש״מ דאסור ולפ״ז לדידן דמותר בעטרה בהכרח תי׳ התוס׳ דוקא למ״ר שרי הא בלא״ה אסור. ומ״ש הכא עון חמור הוצאת שז״ל מן התורה הוא ומבואר בתורה גבי בני יהודה ומש״ה מחמירין ביה. ועיין שבת לענין ביעתותא דנהרא מ״א א׳: