פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רנב:ב

משום עמ״א פירשתיו בעזה״י בט״ז אות ה׳ הסוגיא ודברי הפוסקים. ואמנם דברי האדון ז״ל הם כפשטן דהמחבר נקיט לישניה דהטור וכפירש״י (ובר״מ פ״ג מה״ש הי״ז שמא יגיס בה ותו לא והלח״מ פירש צובע כתוס׳ וביארתיו בט״ז) משמע כתי׳ הא׳ ברא״ש פ׳ כירה דף מ״ם ב׳ סי׳ י״א דסמנין לצבוע בהם צריך בישול לעולם (ול״ש בהו כ״צ) הא אי לאו טעמא דמבשל שרי כמו בקדיר״ה תבשיל כ״צ שרי בשי״ח סי״א אלא מיהת בצמר כתב שם אפי׳ קלט העין אסור להגיס ביורה עקורה אי מטעם הטור כאן דלעולם צריכים הסמנים בישול ול״ש בהו כ״צ או כטעם הר״ן דלא יחרוך דרך הצובעים להגיס וממלאכת הצביעה היא וחייב משום צובע וא״כ בכלי שני או אין יס״ב שרי להנך טעמים אבל התוס׳ שבת י״ח ב׳ ד״ה דלמא משום צובע וכפשוטו וכמ״ש הרא״ש פ׳ כירה בתי׳ הב׳ דנכנס הסמנים בצמר (ולא כפי׳ הר״ן) וא״כ אף בכ״ש ואין יס״ב י״ל דחייב מ״ה כה״ג ונ״מ לפסולי עדות או לומר לעכו״ם שבות דשבות במקום פסידא (ועיין לקמן בענין טלטול מן הצד ויבואר אי״ה) ובסי׳ שי״ח במ״א אות מ״ג פי׳ משום צובע לאו היינו פירוש הרא״ש בתי׳ א׳ וכתוס׳ אלא פירוש הר״ן וכמ״ש בב״י שמשם לוקח וכמו שציין באר הגולה באות ט׳ ומש״ה לא סיים שם שנקלט הצבע ודי לו בביאור משום צובע וכאן סיים דכשמגיס בה נקלט הצבע הוא הדבר אשר דברנו וכתב שם צובע לא תי׳ א׳ דסמנים לעולם צריך בישול דלר״ן כמאב״ד ל״ש בישול וסמנים לא גריעי עכ״פ ממאב״ד (עב״י בשי״ח הביא דברי הרא״ש דכירה ועב״ח ולמ״ש י״ל דהטור סובר בדעת אביו הרא״ש דכמאב״ד בעודו רותח יש בישול ד״ת בתי׳ א׳ וכאמור) ואפשר שהאדון ז״ל שם בשי״ח אהיתרא קמהדר דטעמא שלא יחרוך וממלאכת הצביעה היא וצובע כר״ן הא סמנים בלא צמר ליכא חיוב תורה במגיס דלא כרא״ש בתי׳ א׳ אע״ג דהמחבר פסק כמאב״ד יש בישול סמנים שנתבשלו כ״צ עכ״פ מותר ובב״י הביא בסוף הסימן רק דברי הר״ן וכאמור. באופן שדברי האדון ז״ל מאירין כספירין. וראיתי להתוספות שבת כאן אות ד׳ ובשי״ח אות כ״ז כתב מרורות על מאורן ישראל ואין ראוי לכתוב כן על האדון ז״ל דנהירין ליה שבילי דנהר דיעה. ושוב ראיתי בהגאון המפרש בירושלמי (דפוס דעסוי״א) הקשה כעין זה על המ״א ולמ״ש אתי שפיר ואין להאריך ובשי״ח אי״ה יבואר עוד:

והוי יודע דקלט העי״ן רק מראה הצבע ועדיין לא נצבע שפיר ובירושלמי פריך לה מהו מיתהניי א״ר אבוהו כגון אילין קורייאי דלא מקפידין וכתב הגאון המפרש שם אם לא נצבע כ״צ כו׳ קורייאי שם העיר או אדנות (מלשון נפיק לקרייתא או קורא) ומשמע ודאי כל שלא נצבע כ״צ עדיין יש משום צובע הלכך לרא״ש ותוס׳ דנכנס הצבע אף בכ״ש כה״ג אסור וה״ה לר״ן וכל שקלט העי״ן ל״ד וכדכתיבנא ועא״ר ופ״ק דשבת ואי״ה בשי״ח יבואר עוד: