פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם כה:יז

לא עמ״א. הנה המחבר סידר דין זה בכאן לא בסעיף ט׳ דאסור להפסיק והלבוש באמת בס״ט כתב אסור להפסיק ביניהן שיהא הויה אחת לשתיהן (הם דברי רז״ה הביאותיו בט״ז ד׳ ומ״א ט״ו ואפילו איש״ר אסור ואם שח חוזר ומברך ואפי׳ בחה״מ אסור מטעם שכתבתי (היינו הויה אחת לשתיהן והיסח הדעת אסור בהו בין זה לזה יע״ש) ובסעיף יו״ד כתב דין דלצורך אין חוזר ומברך ואיש״ר שומע ושותק שרי דדוקא לחזור ולברך ברכה שא״צ אסור. הנה לכאורה דבריו סותרין דבס״ט כתב הטעם משום והיו הויה א׳ לשתיהן ומשמע נמי איש״ר בחה״מ אסור כנראה מסידור לשונו שם ואיך כתב בס״י הפך מזה דהאיסור רק משום גורם ברכה ועוד דנראה להרז״ה ז״ל אפי׳ שומע ושותק ומכוין אסור דאע״פ דלא הוי הפסק מ״מ הויה א׳ ותכיפה א׳ לשתיהן והיסח הדעת אסור בין זה לזה כמ״ש הלבוש בס״ט עצמו. ולכאורה המחבר מש״ה שינה וכתב איש״ר בס״י לחלק דלעיל חוזר ומברך וכאן אין חוזר ומברך והוה כמו שח לצורך תפילין דיעבד שרי ולכתחילה אסור ואיש״ר הוי מלצורך דהא מחויב לענות איש״ר ושייך שפיר לדין זה כאן לכתחלה לא ודיעבד אין צריך לחזור ולברך (עב״י מרדכי בשם ר״ת ושם כתב ונראה מדבריו שצריך לענות וכאן בש״ע הסכים דהוי ממש כמו לצורך תפילין ודי דיעבד לא לכתחלה) לזה כתב המ״א דאינו כן אלא חוזר ומברך וכמ״ש בב״י בשם רא״ש ורשב״א אגור (דבזה שווין כולהו דחוזר ומברך דלא כמרדכי אלא אי שרי להפסיק לרא״ש אסור ולרשב״א שרי ופסק בש״ע כרא״ש לגמרי). ומ״ש בחה״מ שרי איש״ר כ״מ בב״י בשם הרא״ש דאין איסור כ״א שגורם ברכה הא חה״מ שרי אבל לרז״ה י״ל דאסור אבל הש״ע יראה דאין סובר כן דא״כ מכוין ושומע נמי אסור. וכדכתיבנא ועא״ר אות י״ד: