פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רמו:יב

אין עמ״א יש״ש פרק חמישי דביצה סי׳ וי״ו ומ״ש בי״ט משאות באדם מותר שלא לצורך כלל לוקה עמ״א תקי״ח אות ג׳. ומחסר כל היכא דבאדם לאו מלאכה בבהמה נמי ליכא מחמר עסי׳ רס״ו (הפרש יש בין שביתה דוקא בהמתו ומחמר אחר בהמה טעונה ברה״ר ד״א אפי׳ דחבריה עובר משום מחמר עיין ר״ן ר״פ מי שהחשיך ורשב״א בשבע שיטות שם ורס״ו מ״א אות ה׳ ואף לדיעה א׳ שם י״ל דפריך מחמר ממש והיה סבור דכה״ג דעביד קצת מעשה לא התירו לו משום פסידא מ״מ הדין אמת דמחמר אחר בהמת חבירו דנפיק מלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך אף דחבריה משא״כ למען ינוח שורך) והירושלמי פ״ה דביצה ה״ב היה רוכב ע״ג בהמה (בי״ט מפרשים) א״ל רד שני״א הוא שמצוה על שביתת בהמתו למען ינוח (שאני כו׳) ומפרשים דסובר הירושלמי תחומין ד״ת אסור (או חוץ לג׳ פרסאות) אלמא סובר שביתת בהמה בי״ט אסור. אבל בש״ה אות זיי״ן ואות ח״י דאף למ״ד תחומין ד״ת אין מוזהר על שביתת בהמתו דלית ביה כרת וסקילה (סקילה ל״ד דהאיכא חד דלא חייב סקילה באדם אלא כרת עיין שבת ו׳ ב׳ איסי יע״ש) ומפרש האדון ז״ל דירושלמי לאו שביתה ממש אלא ה״פ רד אף במזיד משום צער ב״ח ובאילן במזיד לא ירד וז״ש למען ינוח כו׳ (שמות כ״ג יו״ד) ודרשינן תן לו נייח שלא יהא לו צער עיין רש״י חומש שם ושביתה ל״ד אלא כלומר שיהא לו נחת ומש״ה ירד אף במזיד וא״ש הכל ותוס׳ שבת קכ״ב א׳ ד״ה העמיד וא״י דגם רש״י בחומש הביאו: