פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רמב:ד

לעשות עמ״א בד״מ כתב כאן הראה לתר״ב ושם פי׳ הא דרבי חייא מפקד לרב בזיי״ן ימים בשתא אכול היינו זיי״ן ימי החול בין ר״ה ליוה״כ כי בר״ה חייב לטהר עצמו ולפ״ז בזיי״ן ימי החול שבת בכללן קאמר ואף דעונת ת״ח בשבת יאכל במי פירות עמ״א ר״פ (משמע עונת ת״ח בשבת לא בי״ט עסי׳ ר״מ ואה״ע ע״ו) ובד״מ פירש דבי״ט לשין בבתיהם והקשה כן א״כ בשבת אין לשין דאל״כ ליכא כ״א ששה ימים דבזיי״ן יום א׳ שבת והמ״א תי׳ דרבי חייא הוה מקדש עפ״י ראייה ונשארו ח׳ ימים ויום א׳ שבת נשארו ז׳ ימי החו״ל ממש ואדרבה מוכח מטור דבשבת אופין בבתיהם ולא בי״ט ומש״ה בר״ה הוצרך לטעם חייב למהר ואם יאכל פת שמא יטמא הגוף מדבריהם ובשבת בבתיהם מסתמא בטהרה וזיי״ן ימי החול הוצרך והיינו מקדש עפ״י הראייה ועיין ס׳ ח״מ ולמ״ש א״ש:

בד״מ תר״ב צ״ע במ״ש משכמת ואופה בע״ש בב״ק פ״ב משמע גם בחול כל שצריכה לאפות שתהיה בשחרית שתהא מצוי לעני וע׳ ר״מ פכ״א מה״א ח״ה ולד״מ דגרס בע״ש א״כ משכמ״ת משום כבוד שבת שתהא פנוי׳ אח״כ ובגמרא אמר שיהא מצוי פת לעני. גם מ״ש אע״פ שאין ראיה דבלא״ה היתה אופה מ״מ רואין דאית בי׳ כבוד שבת מדנקטו ע״ש צ״ע דמשכמת בע״ש דוקא. וי״ל חדא מתורצת בחבירתה דגרס בע״ש ובגמ׳ אמרו הטעם דשייך אף בחול כפירש״י לשם ולמה נקטו ע״ש ש״מ דרכם היה בע״ש לכבוד שבת ומכינה גם לימות החול או נקט המצוי ש״מ דאות כבוד השבת בזה. וא״כ הר״ב כאן תרתי קאמר א׳ כבוד שבת שנית שיהא בטהרה ועתה שאין לנו טהרה מ״מ פת ישראל כו׳: ואי״ה בסוף הסי׳ יבואר לענין שומן בלחם שבת יע״ש: