פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם ריט:א

קטן עמ״א. הנה חינוך קטן אף בדרבנן מחויב והעד נ״ח בתרע״ה ס״ה בהג״ה וד׳ צריכים להודות מדרבנן ומש״ה הואיל ונוסח ל״ש ביה מסתמא לא חייבו אותו חז״ל דחייבים משמע שמחייב עונש וקטן לאו בר עונשין אבל יג״ש וב״ש כיון דב״ד של מטה עונשין ודין ד׳ מיתות לא בטלי אף קודם כ׳ שנה (דלאו בר עונשין בד״ש הא דבר הבא מידי אדם מענישין מן שמיא וכן מלקות וכדומה כה״ג) שייך שפי׳ לחייבים ועי׳ לבוש כתב דוד המלך צוה עליה (ובר״מ פי״ו מה״ב פרשם בגליון סמ״ג עשין כ״ז אין בידי כעת) ובמנחות דף פ״ב א׳ ובר״מ פט״ז מה׳ מעה״ק הט״ז תורה הרי זו מביא מחולין ולא לשתמיט אם על נס שאסור אלמא לאו ד״ת ומ״ש רש״י בחומש פ׳ צו אם על תודה שצריך להודות מדרבנן קאמר וקרא מיירי בנדר או נדבה הן אמת דמשמע עכ״פ דין דברי קבלה יש לו שתהלים ברוה״ק נאמר כמו אסתר ובא״ח תרפ״ה בב״י בשם רז״ה ד״ק כס״ת דמי יע״ש וכתבנו בפתיחה כוללת דספק דברי קבלה לחומרא כמו בשל תורה א״כ למה לא יחשב תודה על נס דבר שבחובה כה״ג דאף דרבנן גופא אי לאו דהכי אתנו הוה של תורה ממש עיין בשורש הא׳ והדברים ארוכים אין מקומם פה. ומ״מ למדנו מי שספק לו אם בירך הגומל או לאו דחוזר ומברך בלא שם ומלכות דברכות אין מעכבות רק הודאה בעינן. ומ״ש נשים דס״ל רשות א״י מאן אומרים רשות דאף הראב״ד לא אמר אלא שא״צ שם ומלכות אבל ודאי צריך להודות עי׳ אות ד׳ עוד מזה ושם יבואר אי״ה ערש״י צו ויזבחו זבחי תודה ועי׳ רמ״א שם:

חבוש על נפשות מ״א אפשר סברת עצמו דממון לא הוי סכנה ועע״ת וא״ר אות ב׳ בשם מי״ט אף בממון וטוב לברך בלא שם ומלכות: