פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רח:ו

והתוס׳ עמ״א כפי דעתי כיון האדון ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד. כי המחבר כתב אכל דגן חי ולא כתב ה׳ מינים ומדכתב בס״ה אפי׳ של חטים הא כבר כתב בר״ד ס״א דשערי שהכל ולמה כתב אפי׳ שע״כ כתב הנ״ץ דהמחבר כהרב הכל בו דשעורים שהכל אף שלקן ולזה אמר אפילו ל״מ דשערי אפי׳ שלימין שהכל יע״ש. ולזה כתב המ״א דאינו כן אלא המחבר סובר דשעורה נמי פה״א כמ״ש באות ד׳ ולזה כתב כאן בס״ה קמח אפי׳ של חטים להורות דבס״ד מיירי בדגן שלימין אף שעורה פה״א ולאחריו הספק. שוב ראיתי דמטעי קטעינא אבל דברי האדון ז״ל מתפרשות כפשטן בכוונה אחרת והוא דהמעיין בחה״ר ברכות ל״ו א׳ פלוגתא דר״י ור״נ בקמחא דחטי כתב דלפניו ראוי לפסוק בקליית וטחנן פה״א כר״י ובחי קמח שהכל כר״נ וקמח שערי אפי׳ קלי שהכל דקשה לתולעים. ולאחריו י״ל מעין שלש ובתוספות נסתפקו ובירושלמי ר״י לא אכיל סולת מיומיה עכ״ל הרי דמסופק אף בקמחא בין דשערי ודחיטי לאחריו וכ״ש בחטה שלימה ושערי דיש ספק. ובב״י כתב דהרשב״א כתב דשערי כחטה לענין ברכה אחרונה היינו דספק יש בשערי כמו בחטי ומיהו הרשב״א אף בקמחא דשערי אמר כן אבל אנן בקמח אף של חטים אין ספק דשהכל ובנ״ר רק בחיטי ושעורה שלימין קיי״ל כוותיה דיש ספק בברכה אחרונה (ואני העני תמה עמ״ש בד״מ וכאן מדמשוה ברשב״א לברכה אחרונה משמע ראשונה לא הא הרשב״א בקמח קאי ולשיטתיה שם והב״י העתיקו לענין חטין ושעורין שלימין כאמור) ומעתה צריכין אנו להבין פסק המחבר דבס״ה פסק דקמח אף חטים בנ״ר באין ספק ולמה בס״ד בחטין ושעורים שלימין הניח בספק וכ״ת דתליי בשהכל לפניו אין בו לאחריו מעין שלש מה יענה הר״ב דמדשתיק ליה בס״ה אודויי אודי ליה ובס״ד הגיה דשעורים שלימין שהכל וברכה אחרונה בספק ומשוה הרשב״א שערי (שלימין) לחטי בברכה אחרונה בספק כו׳ אבל י״ל דבחה״ר לשיטתיה דפסק כרב יהודה שם בקמח קלי של חטין פה״א ולא ס״ל דנשתנה כו׳ יע״ש ומש״ה מסופק שפיר ברכה אחרונה מעין שלש אף בקמח שערי וכ״כ בקמח חטין אבל המחבר פוסק כרב נחמן דנשתנה מפה״א לקמח נשתנה ברכתו לגריעותא קמח קלי חטין שהכל כדאמר התם דאית ליה עלויא אחרינא בפת (שם ל״ו א׳) כ״ש ברכה אחרונה מעין שלש דלא נשתנה לגריעותא לא לעלויא וכ״ש הוא אם מפה״א לשהכל (בסימן ר״ב ס״י במ״א ור״ד כ״ב) כ״ש דלא נתעלה מבנ״ר למעין שלש וז״ש המ״א אפילו בשעורים הוא ממ״ש הב״י דהרשב״א משוה ברכה אחרונה שערי לחטי. ומ״ש חיין הוא ממ״ש התוס׳ ל״ז א׳ ד״ה הכוסס דאפי׳ חטין וחיין יש לספק ומינה לדידן ה״ה שעורין חיין י״ל. ומעתה מ״ש המחבר בס״ה קמח אפי׳ של חטים שהכל ובנ״ר האי אפי׳ אבנ״ר קאי ולאפוקי מחה״ר שמסופק אפי׳ בקמח שעורים ושלל זה ל״מ קמח שעורים בנ״ר אפי׳ דחטים בנ״ר שאין ספק וא״ש סידור המחבר בר״ד ס״א קמח שערי שהכל דל״ת דקשה ואין מברך כלל ולא כלל עמו דחטי רק כאן בנ״ר עיקר הרבותא וזה שהראה שם אות ח׳ לכאן לסד״ה. ובר״ז בנ״ר כל פירות האדמה כי זה דגן או תבואה מקרי כמ״ש הר״ם ז״ל פ״ג מה״ב (בשיבולים תבואה ומירוח דגן) וכאן ספק. ובלבוש כתב קמח חטים או שעורים שהכל ובנ״ר זו ואצ״ל זו ומשום בנ״ר נקיט ליה ועי׳ נ״ץ ולבושיה כתלג חיור. עא״ר ו׳ הרגיש בזה מ״ש בד״מ מהרשב״א ודוק בזה. זהו מה שרצינו לבאר בכאן: