פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם רד:כה

וכל עמ״א עשה האדון ז״ל ויכוח עם הב״י והר״ב בהג״ה דהבין מ״ש הר״ב כאן הוא כמ״ש הלבוש הביאותיו בט״ז י״ז שיש חילוק בשאר מינים בעביד לטעמא ביש ממשות אף הוא המעט הוא העיקר ובין בשמים כתושים דק דק כו׳ ולפ״ז בצלים בתבשיל יברך על הבצל עכ״פ נ״מ כ״ן (עסי׳ ר״ה תומי וכרתי ובצלים לאו ממינם הם ואי״ה יבואר) והקשה דכוונת הר״מ בה׳ מינים דוקא שכל פ״ג מה״ב מיירי בה׳ מינים וכללא כאיל המ״א ז״ל דה׳ מינים אף שהם מעט אם נותנין טעם בתערובות הם העיקר הא אין נותנים טעם בטילים במיעוט ומינה בשאר מינים אף שנותנים טעם בטילין במיעוטן ולפ״ז פליג עם הט״ז בר״ח ג׳ ור״ב א׳ דסובר דה׳ מינים אף אין נותן טעם דהדבש מבטל טעמם אפ״ה ה׳ מינים עיקר דאזיל לשיטתיה כאן בי״ו והמ״א לשיטתיה ועא״ר ר״ח אות ג׳ הבין כן ועמ״א ר״ח אות ט״ו כזית כא״פ יע״ש. אבל בר״ח סב״ג וז׳ אין מבואר רק לדבק בטל הא כל שאין לדבק אף שאין מרגישין טעמו לא בטיל כל שניתן לאכילה וכ״ש שא״צ שיהא הה׳ מינין ניתן לטעמא דוקא ויראה שמפרש כט״ז בזה לטעם בתערובת כאלו אמר התערובות ומ״מ מה׳ מינים מיירי והבן זה. ומ״ש דאי כהבנת הר״ב (כמו שהבין המ״א בדבריו וכהבנת הלבוש) א״כ בצל יברך על הבצל יש לחלק בין הדבר ההוא מעורב עם תבשיל ויש ממש כמו הומלתא אף שזנגבי״ל מעט וצוקר הרוב או דבש מ״מ הזנגביל לטעמא עבידא וכולו נהפך לכמותו ופשיטא מי שסובר כמו זה בטכ״ע כן נאמר לענין ברכה כה״ג בדבר לטעמא עבידא משא״כ בצל ממ׳נ הטעם בתבשיל אין בו ממש כלל ולא מברך אטעם לבד ובצל נפרד הוא ובטל הוא אגב תבשיל. ומינה בשמים שחוקים מעט להטעים המרוקח נמי בטילין דמיעוט דמיעוטא הוי משא״כ הומלתא אע״ג דזנגביל טעם קצת מן הצוקר הוא העיקר וצ״ע בזה: כתב א״ר אות י״ז בשם שכ״ג שקדים המחופין לגמרי בצוקר פה״ע יע״ש ובאמת חיפוי זה לא מעלה ולא מוריד ויראה אף שצוקר הרבה מהפירי כה״ג הפירי עיקר בישלם וכ״ש שאוכל אותו לרפואה לאיצטומכא ועט״ז ריש ג׳ אות ב׳ ובעט״ז וצ״ע. ואי״ה בסימן ר״ב יבואר עוד וגם בר״ח: