פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קצב:א

כתב בזוהר עמ״א ועא״ר אות ג׳ בלבוש דחוזר ואומר ברוך שאכלנו כי נברך הוי רק הזמנה א״כ למה לי שיאמר הזמנה מקודם. והביא הא דחולין פ״ז א׳ אמר רבי לצדוקי ארבעים זהובים אתה נוטל ופירש״י ארבעים זהובים שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן ואי ס״ד המסובים עונים אמן אחר ברוך שאכלנו הוה ליה ה׳ וא״ל דאחר בונה ירושלים כו׳ א״כ לא חשיב ליה. ויראה דסובר דהציון של רש״י קאי למ״ש רבי ארבעים זהובים אתה נוטל היינו בשכר שתענה אמן ומש״ה על אמן דב״י לא חשיב כיון דהמברך עונה אחר עצמו ליכא גדול העונה אמן מן המברך ומ״מ דוחק דנהי דגדול ליכא מ״מ גם העונה אמן נוטל שכר כמו המברך ואכתי איכא ה׳. ומשמע מכאן דהמברך אין עונה אמן אחר המסובין כשאומרים ברוך כו׳ והטעם דיאמר אח״כ ברוך שאכלנו כו׳ ומה״ט נמי בש״ץ שאומרים הקהל ברוך ה׳ המל״ו לא יענה אמן אבל הקהל עונים לאחר הש״ץ עמ״ש בסי׳ כ״ז מזה: ובדברי רש״י הללו לא ידענא מה אידון בהו מי הכריחו לכך ולא כפשטיה ארבעים זהובים חלף הברכות (דבזימון ג׳ הוה ורבי רצה לברך כו׳ דאי בשנים מצוה לחלק) ואפשר דא״כ פשיטא שהצדוקי לא ירצה ליקח מעות בעד הברכות אלא רצה לרמותו (כמ״ש התוס׳ שם ד״ה או) ואמר דגדול העונה אמן ואתן לך ג״כ ארבעים זהובים. גם דברי הש״ך בח״מ שפ״ב צ״ע במ״ש דהטוב ומטיב לאו ד״ת וביש״ש פרק החובל סי׳ ס׳ דבמצוה דרבנן אין מחויב עשרה זהובים ומש״ה פה״ג הוי חדא צ״ע דפה״ג נמי דרבנן אף למ״ד ברכה מעין שלש ד״ת מידי דהוי אהמוציא בסי׳ קס״ח ס״ח וע״כ מצוה דרבנן לא הא ברכה דרבנן עשרה זהובים וא״כ הטוב והמטיב נמי ברכה הוא. ולומר ברכת זימון ד״ת הא ליתא עמ״ש בט״ז א׳ וי״ל הא יאמר כוס ברכה שוה מ׳ זהובים נמי עם ברכת זימון ומיהו כשעונה ברוך נמי ברכה הוא. גם מ״ש שם דברכת הנהנין לא חשוב היינו קודם שתייה מ״מ ברכה אחרונה מעין שלש שחשוב ע׳ קצ״ד ס״ג ותפשוט דלא בעי ברכה אחרונה. וצ״ע כעת ואין להאריך כאן:

יכול עמ״א דיעבד ממש אף בשנים והוא יצא אם אמר ברכו שאכלנו משלו דמקרא גדלו לא נגדלה כו׳ ועב״ח בזה: