פרי מגדים על אורח חיים, אשל אברהם קסח:טז

שעירב בה דבש עמ״א וצ״ע דבסט״ו טרוקנין בלא קבע אין מברך המוציא וג״ב ואפ״ה בתס״ח ס״ב בנאפית בקרקע יי״ח וכ״כ הר״מ פרק ששי מחו״מ הלכה ו׳ ובפ״ג מה״ב טרוקנין דוקא קבע הא לא קבע בב״מ אלמא דלאו הא בהא תליא ומ״ש בפ״ו מחו״ט הלכה ז׳ זה הכלל כו׳ קאי למצה איסור ועיין לח״מ פ״ג מה״ב הקשה מברכות ל״ז ב׳ דמקשה רב יוסף מפסח להמוציא והא לא יליף מצה מהמוציא ותירץ דודאי כל שהטעם דאין דרך קביעות בכך אין לדמות מצה להמוציא משא״כ בהא דליקט כזית ודאי דרך לקבוע בכך יע״ש א״כ ודאי גם משמן ודבש אין קושיא דה״ה מי פירות שעירב כל שניכר הטעם אין קובעין סעודה ומש״ה לא החמירו בכזית וביצה בהמוציא ובהמ״ז משא״כ לפסח לחם מיקרי (המוציא תלי׳ בבהמ״ז אע״ג דחצי זית פת שקובעין עליו מברך המוציא כבס״ט אפ״ה בלחם שאין דרך לקבוע עליו אע״ג דלחם גמור הוי אין מברך המוציא כ״א בקבע סעודה) מ״ש מקפ״ח אות ט׳ דשבת וי״ט חייב לאכול פת חוזר והא אפשר בכזית פת שנילוש במי פירות דא״צ בהמ״ז א״י אפי׳ להר״ב בהג״ה איך יתישב דבסי׳ ר״פ כתב המ״א דאכלו חולין בטהרה בשבת לחם לא הוכשר אלמא נילוש במי פירות לבד יי״ח בשבת ואמאי חוזר כשלא הזכיר שבת בבהמ״ז דהא אפשר בכזית פת כזה והחילוק שכתב בין ד׳ משקין דבש חלב שמן יין דא״י בפסח ה״ה כאן ושאר מי פירות הוי פת התם ה״ה כאן כזית מברך בהמ״ז והמוציא בכל שהוא קשה דהתם מלחם עוני ממעט לה וכ״ת דגלי קרא דלא הוי תו בכלל לחם א״כ בחלה פרק שני דחלה מ״ב עיסה במי פירות חייבת והר״מ פ״ו מבכורים הי״ב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת ומנלן זה דלמא מי פירות דוקא לא הנך דיצא מכלל לחם ולא עוד דהמחבר בי״ד שכ״ט ס״ט מי פירות כו׳ אלמא דאין חילוק כלל. העולה מזה דודאי לחם מיקרי אף ביין ושמן ודבש וחלב לחלה ולחם דיי״ח בשבת בכזית כבסי׳ קפ״ח ט׳ ור״פ ופסח להר״א בד׳ דברים א״י דעוני בעינן ובמי פירות יוצאין דלחם הוי ואפי׳ לא קבע רק כזית יי״ח (בהגמיי׳ פ״ו דחו״מ הג״מ אות ד׳ מר זוטרא קבע סעודתיה וא״י מר בר רב אשי היה להביא דאף כזית יי״ח) והמוציא ובהמ״ז תלי׳ בלחם שאדם קובע כדאמרן ובתע״א הי אי״ה אבאר עוד:

ולענין חלה דרא״ש וברטנורה מסתפקין עש״ך י״ד שכ״ט אות ט׳ עיינתי בר״ש ובית יוסף אין הטעם דלאו לחם מיקרי אלא דהגלגול אין מחברם כ״כ וא״כ לענין בהמ״ז ודאי לחם מיקרי כל שאכל כדי שביעה ומ״ה חייב לברך ואף בספק דלא כמה שכתב בט״ז אות ו׳ ומיהו עדיין צ״ע דיש לומר דיליף לחם לחם מהתם. ואי״ה באות מ״א במ״א אבאר עוד מזה:

ואם לש עיסה בחלב שלא שינו ואפה הרבה ממנו בי״ד צ״ז אסור לאוכלה לבדה הוי דינו כבסי׳ קצ״ו איסור דרבנן אין מברכין אפי׳ כדי שביעה יע״ש: